הרב ד"ר רונן לוביץ (רב ניר עציון, נשיא תנועת 'נאמני תורה ועבודה')
הציווי שבפרשה: "לֹא תִתְגֹּדְדוּ" מתכוון במשמעותו הפשוטה לאסור עלינו לחבול בגופנו מתוך אבל על מת. אולם חז"ל דרשו שציווי זה בא גם לדרוש מאתנו להימנע ממחלוקות. חכמים דרשו: "לא תיעשו אגודות אגודות אלא היו כולכם אגודה אחת" (יבמות יג, ב). לפי רוב הפוסקים מדובר באיסור תורה, ולא במדרש בלבד, כדברי הרמב"ם: "כל המחזיק במחלוקת עובר בלאו" (ספר המצוות, לאוין מה).
האם התורה התכוונה לשתק כל מחשבה עצמאית, ולהפוך בני אדם לקונפורמיים, המכופפים ראש לדעות של אחרים? הייתכן שההלכה מתנגדת לכל מחלוקת, כאשר בספרות ההלכה עצמה קשה למצוא נושא שאין בו מחלוקות? מעיון בספרות הפוסקים עולה שהאיסור להתגודד נתחם למחלוקות שבין דיינים באותו בית דין הסותרים זה את זה בהוראת הלכה למעשה (כפסיקת הרי"ף, הרא"ש ועוד), או לשני בתי דין המורים באופן מנוגד באותו מקום (כפסיקת הרמב"ם). כמו כן נוגעת מצווה זו להבדלים בין אנשים באותה קהילה בענייני איסור והיתר או בענייני מנהגים ונוסחאות תפילה. ההלכה לא באה אפוא למנוע את ריבוי הדעות, אלא למנוע מחלוקות בהתנהגות מעשית, שעלולות ליצור פירוד מזיק לחיים הדתיים בחברה. לפיכך, אין כל פגם בכך שביישוב אחד יהיו בתי כנסת המתפללים בנוסחים שונים, אולם אם באותו אולם תפילה יפרשו אנשים מן הציבור ויקימו מניין לעצמם, הם יעברו על "לֹא תִתְגֹּדְדוּ", שכן בכך נוצרת הפרדה שפורמת את הלכידות החברתית הבסיסית.
כיצד אפשר להסביר את העובדה שמאותו ציווי נלמדות שתי הלכות שונות מאוד זו מזו, האחת עוסקת בהתנהגות אחרי מות אדם, והאחרת בהתנהלות בין אנשים החלוקים ביניהם? ברצוני להציע הסבר לפיו יש מכנה משותף לשתי ההלכות שנובעות מהציווי "לֹא תִתְגֹּדְדוּ". בשני העניינים מדובר על היכולת של האדם לקבל דברים, שלא מתאימים ולא טובים לו. התגודדות על המת משקפת חוסר יכולת לקבל את המוות, וחוסר מסוגלות להשלים עם האסון, ואילו התגודדות של בעלי מחלוקת, הנעשים אגודות ופורשים מן הציבור, מבטאת חוסר יכולת לקבל את בעלי הפלוגתא, ולכבד את מנהגיו של האחר. לאור זאת המצווה "לֹא תִתְגֹּדְדוּ" לא באה ליצור קונפורמיות וכור היתוך, אלא אדרבה, היא נועדה לאפשר ולקדם את הגיוון והשונות בדרכי שלום וכבוד הדדי, היא לא חותרת לאחידות, כי אם לאחדות המאפשרת שונות.
אין זה מקרה שמצוות "לֹא תִתְגֹּדְדוּ" באה בתוך המצוות, שנאמרו לעם ישראל לפני כניסתו לארץ. בארץ יש צורך מיוחד לשמור על אחדות האומה. בפזורה היהודית כל קהילה חיה את חייה בפני עצמה, מעצבת את מנהגיה באופן אוטונומי, והמחלוקות הפנים קהילתיות הן בעלות משקל מקומי. אולם בארץ ישראל, אם העם נעשה גדודים גדודים והופך למחנות יריבים, נוצר איום על יציבות הקיום, ומתהווה סכנה לאחדות האומה ולשלום בקרבה. מצווה זו מתחברת יפה לנאמר בתחילת הפרשה: "לֹא תַעֲשׂוּן כְּכֹל אֲשֶׁר אֲנַחְנוּ עֹשִׂים פֹּה הַיּוֹם אִישׁ כָּל הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו. כִּי לֹא בָאתֶם עַד עָתָּה אֶל הַמְּנוּחָה וְאֶל הַנַּחֲלָה". אם בגולה היינו ועודנו "עם מפוזר ומפורד בין העמים", כלשון מגילת אסתר, הרי שבארץ מתחייבת זהירות מרבית שלא לפרום את המרקם העדין, שמאפשר קיום מכובד של עם מלוכד ומאוחד.
הסכנה המשמעותית שהייתה נכונה לארץ ישראל המקראית, וזו שהטרידה את חכמי ישראל ביהדות הגלותית, התעצמה לאין שיעור במדינת ישראל המודרנית. החשש מפני מחלוקת של סמכויות שיפוטיות של דיינים ושל בתי דין, שהעסיק את הספרות ההלכתית, מתגמד לנוכח הנזק שבמחלוקת בין סמכויות של שלוש רשויות השלטון. כשאישים מרכזיים ברשות המבצעת, המחוקקת והשופטת הופכים לעומתיים, וכאשר מאחוריהם ניצב העם אגודות אגודות, נוצר נזק שקשה לשערו כי אין שיעור לו. מצב בו יש סתירה בין חוק שחוקק לבין הוראת מערכת המשפט, כאשר השרים והשופטים מחזיקים במחלוקת, הוא מרשם בדוק לבּוּקָה וּמְבֻלָּקָה (=בלגן וחורבן).
"בָּנִים אַתֶּם ל-ה' אֱ-לֹהֵיכֶם לֹא תִתְגֹּדְדוּ", כך אומר הפסוק, ומסתבר שיש קשר הדוק בין פתיחת הפסוק לציווי שבהמשכו. כיוון שכולנו בנים ל-ה', עלינו לראות את עצמנו כאחים וכמשפחה אחת, וכמו במשפחה, מותר לכל אחד להביע דעה, וצריכים לכבד זה את דעתו של זה, ולמצוא את הדרך לחיות ביחד, חרף השונות והמחלוקות.
(ראה תשפ"ג)
