כל דכפין וכל דצריך

"הא לחמא עניא" אינו היסטוריה. הוא תוכנית ריאליטי. כאן ועכשיו. קטע קדום זה (שידוע לנו למן תקופת הגאונים), אחד המוכרים ביותר במסורת היהודית, פותח את ההגדה של פסח. מקופלת בו תורת הגאולה היהודית, שתכליתה אחריות, ערבות הדדית ודאגה ל"אחר".
עיתוי אמירתו מעורר תמיהה רבתי. לכאורה, יש בו הזמנה לכל רעב לבוא ולהסב עמנו לשולחן הסדר, ולכל הצריך להשתתף עמנו בקורבן הפסח. אך במקום שייאמר חודש לפני הפסח, או, למצער, בבית הכנסת, מקום שבו אורחים ועניים מצויים, הוא נאמר על שולחן הסדר, לאחר הקידוש, לאחר שבני הבית כבר מסבים ליד השולחן והדלת נסגרה אחריהם.
בימים אלה, כאשר ההתכנסות – אפילו של בני משפחה שאינם חלק מהמשפחה הגרעינית – אסורה באיסור חמור, מטעמי פיקוח נפש, ומקל חומר שאין ליצור מגע עם אנשים 'זרים', אמירת קטע זה נראית לכל היותר כ"צפצוף הזרזיר".
מכוח תמיהה זו, פרשנים רבים נמנעו לראות בקטע זה הזמנה לאורחים (שזמנה של זו להיעשות זמן רב קודם לחג), אלא חלק ממעשה הסדר.
"הא לחמא עניא" מכוון אפוא כלפי התינוקות שישאלו, ונועד לחנך את המסובים כולם לכך ששמחה יהודית, של עצמאות, חירות ופדות, אינה נחגגת ברחובה של עיר, בהנפת דגלים, אלא בבית, בחיק המשפחה, ותוך דאגה אמתית וכנה ל"אחֵר", לעני, ליתום ולאלמנה.
"אחֵר" זה יכול להימנות על שני סוגי אנשים: "כל דכפין", כל הרעב, העני והרש שאין משגת לקנות לו אוכל, אך גם "כל דצריך" – זה הצריך מישהו שידבר עמו, לא רק אליו ועליו, מישהו שיוכל להקשיב, להאזין.
כמה רבים הם האנשים הבודדים בעולמנו הזר והמנוכר לעתים. רבים מהם עשויים להיות בעלי אמצעים, לכאורה לא חסר להם דבר. אך לאמיתו של דבר הם בודדים בעולם. ילדיהם – אם יש להם כאלה – פונים לעיסוקיהם, ואינם מוכנים לשאת בטורח תשומת הלב התמידית הדרושה לא אחת לשם טיפול בהורים באים בימים; חלק מחבריהם שמכבר הימים כבר הלכו לבית עולמם, והנותרים מסובכים ועמוסים בבעיות משלהם.
ואם כך בימי שגרה, בתקופה נוראה זו שאנו מצויים בעיצומה, על אחת כמה וכמה.
חג הפסח גם מלמדנו שגאולה אמתית מתקיימת רק כאשר שותפים לה בני כל הדורות. "בנערינו וזקנינו נלך". הקטנים עם הגדולים.
מיהו בן חורין אמתי? רק מי שיכול לקיים בעצמו את מצוות "למען תספר באזני בנך ובן בנך", שיושב בצוותא (או, למצער ובצוק העתים, באמצעים של 'היוועדות מרחוק') עם ילדיו ונכדיו ומעביר להם את המורשת שעוברת, כחוליה בשרשרת, מדור לדור.
קטע זה, "הא לחמא עניא", כתוב ונאמר – בניגוד לרוב ההגדה – בשפה הארמית, שפה שבימים קדמונים הייתה שפת הדיבור העממית. יש כאן מסר פדגוגי חשוב: תכני ליל הסדר לא נועדו רק לאנ"ש, לתלמידי חכמים ויודעי ח"ן, אלא לציבור כולו.
ומכאן מודעה רבה לתורת החינוך: רצונך להעביר מסר, אמור אותו בלשון מובנת, עממית, קליטה. "בגובה העיניים". המסר צריך להיות חד, חריף, ובעיקר קצר (28 תיבות בסך הכל, או בלשון ימינו: סאונד-בייט של 10 שניות, הא ותו לא!). רק כך יגיע ללבות השומעים ויובן על ידם. וצא ולמד, שדווקא אותם קטעים "עממיים" שנכתבו בארמית, דוגמת ה"קדיש" ו"כל נדרי", הם אלה שנשתמרו בתודעת העם.
הראבי"ה, אחד מגדולי אשכנז, מדגיש שהשימוש בלשון המדוברת, נועד להביא את המסר גם ל"נשים ותינוקות". לאמור: סיפור יציאת מצרים ומסריו אינם שייכים, כהרבה מצוות עשה אחרות, רק לגברים בני המצווה, אלא למשפחה כולה: לנשים, ולגם לילדים. ואין צריך לומר שמכוון הוא לכל הילדים, גם לרשע, לתם ולזה שאינו יודע לשאול. חירות ושוויון, שחרור מעבדות וכבוד האדם אינם עניין רק לבני האליטה הליברלית, אלא לכל אדם.
ראשונים אחרים, דוגמת בעל "מחזור ויטרי" (מבית מדרשו של רש"י), נתנו בדבר טעם אחר, מעשי: "מפני המזיקין, המדברים בלשון הקודש כמלאכים, ואילו היו שומעין מה שאנו אומרים כל רעב יבוא ויאכל היו מתקבצין כולן ומקלקלים כל הסעודה והיו עושים היזק. על כן נהגו לאומרו בארמית כדי שלא יהיו מבינים מה שאנו אומרים…".
בין כך ובין כך, עולה השאלה מה טעם סוף הקטע נאמר בעברית, "לשנה הבאה בארעא דישראל", "לשנה הבאה בני חורין"? ושמא בא הדבר ללמדנו, שחירות יהודית אמיתית אינה נחוגה בהרי הקרפטים, במלון פאר בשוויץ ובהרי הקטסקילס, או על גבי ספינת תענוגות המיטלטלת בים, אלא דווקא כאן, בארץ ישראל, ודווקא בלשון הקודש. הישיבה בארץ ישראל, במדינת ישראל, כמו גם הדיבור בשפה העברית, הם מסממני החירות המופלאים בדורנו.
(צו תשפ)