הבידוד כאתגר

מגפת הקורונה שונה אמנם מנגע הצרעת שבפרשתנו, שכן לפי הדעה המקובלת בישראל, הצרעת המתוארת בתורה איננה מחלה מדבקת רגילה, וכדברי הרמב"ם "היא אינו ממנהגו של עולם, אלא אות ופלא הוא בישראל" (הלכות טומאת צרעת טז, י). עם זאת, ישנם כמה קווי דמיון, בין הקורונה לצרעת, ואחד מהם הוא הצורך בבידוד. הטיפול במצורע דרש לדברי פרשתנו: "בָּדָד יֵשֵׁב, מִחוּץ לַמַּחֲנֶה מוֹשָׁבוֹ" (ויקרא יג, מה-מו). מה מטרת הבידוד בפרשת המצורע, ומה ניתן ללמוד ממנו לזמננו?
חכמינו שאלו על מטרת הבידוד: "מה נשתנה משאר טמאים לישב בדד?" והם ענו: "הואיל והוא הבדיל בלשון הרע בין איש לאשתו ובין איש לרעהו אף הוא יבדל" (ערכין טז, ב). הסבר זה מפנה את תשומת ליבנו לכך שבדידות איננה בהכרח מצב שלילי ומזיק. בדידות זמנית ומתודית יכולה להיות בעלת תועלת רבה. במקרה של המצורע היא מקדמת התבוננות ועריכת חשבון נפש, והיא עשויה להוות שלב חיוני בתהליך של תיקון, שיסייע לו לחזור ולהתקבל בחברה.
השהיה בבידוד מאפשרת לאדם להתנתק לזמן מה ממרוץ החיים, להתבונן בחייו בנקודת מבט חיצונית, ולחשב מחדש את דרכו מתוך עצמאות ובחירה חופשית, תוך נטרול השפעות חברתיות. רבי נחמן מברסלב העלה על נס את ערך הבדידות כפרקטיקה דתית מרכזית המסייעת להתחברות עם בורא עולם ולתיקון האדם. "ההתבודדות היא מעלה גדולה ועליונה מן הכול", כתב תלמידו רבי נתן בשמו. גם בתנועת המוסר שיצאה מהזרם הליטאי, הכניס רבי ישראל מסלנט את הרעיון של 'בית המוסר', שהיה, למעשה, חדר בו התבודד בן הישיבה עם עצמו בעשותו חשבון נפש.
יחד עם זאת, אין ספק שבידוד טומן בחובו גם קשיים וסיכונים. בדידות עלולה לגרום לדיכאון ולמצוקה נפשית, והיא אף מהווה זרז בהתפתחות מחלות פיזיות שונות. היה אף מי שהסביר את אמרת חכמים "שהמצורע חשוב כמת", בכך שהוא הוצא אל מחוץ למחנה, ונאסר עליו לבוא במגע עם איש. לפיכך הריהו כמת, שכן חכמים לימדונו: "או חברותא או מיתותא" (תענית כג), ובהיעדר חברותא כלשהי אין חיים.
מבחינת הנמצא בבידוד, הוא צריך לדעת להפוך את הבדידות ממשבר להזדמנות, ולנצל אותה לחשיבה יצירתית ולהתקדמות נפשית-רוחנית. אולם מבחינת החברה, יש לחדד את המודעות לקשיי הבדידות של אחרים. אינו דומה בידוד זוגי או בידוד בחיק המשפחה הגרעינית, למי שנאלצו לשהות בבידוד אישי מוחלט. הבידוד של מי שחיים בגפם צריך להיות לנגד עיניהם של כל מי שקשורים אליהם בדרך זו או אחרת: קרובי משפחה, ידידים או שכנים, שנדרשים לתת את הדעת ואת הלב לבודד, לתמוך בו ולעודד ולהקל בכל דרך אפשרית.
אנו מצויים עתה בין יום הזיכרון לשואה לבין יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל. ימים אלה מכוונים אותנו להכיר בחשיבות של התמיכה החברתית. אנו עדים לקשיים הגדולים שחווים ניצולי שואה עריריים, ושמים לב לבני המשפחות השכולות, שיום הזיכרון נועד, בין השאר, להעניק להם תחושה של תמיכה חברתית. השנה גדל הקושי בהענקת חיבוק חברתי ממשי לאנשים אלה, ולכן יש לנצל כל אפשרות של חיבוק טלפוני ווירטואלי.
בדיני האבלות שמה ההלכה דגש חזק על התמיכה החברתית. ההלכה ציוותה על לוויית המת וניחום אבלים כגמילות חסדים מהמעלה העליונה. היא קבעה שסעודה ראשונה אין האבל אוכל משלו, ובכך חייבה את השכנים והמכרים להיחשף לאבל ולבוא לתמוך בו. היא דורשת מהאבל להתפלל במניין כדי לומר קדיש, ובכך הוא מודיע צערו לרבים, ורבים מכירים באבלו ומשתתפים בצערו. גם חיי היום-יום של הקהילה היהודית מכילים כלים יעילים להפגת הבדידות, כשבראשם בית הכנסת ובית המדרש, המזמינים את הבא בשעריהם להיות חלק מקבוצה חברתית, שיכולה להוות גם קבוצת תמיכה לעת מצוא. בימים אלה חיי הקהילה מצויים בהקפאה, ולכן חברי הקהילה צריכים להיות עם לב חם במיוחד. כאשר המתכונת הסטנדרטית של מפגש אישי נעדרת, יש צורך במחווה ובאחווה בכל דרך אחרת.
האדם הוא יצור חברתי, והצורך בתמיכה חברתית הוא צורך אנושי אלמנטארי. כיוון שכך, זוהי חובה אנושית ודתית בסיסית המוטלת על כל אדם ועל כל קהילה להשקיע בעשייה חברתית שמחלצת אנשים מבדידותם, הן בעתות צרה וצוקה והן במצבי שגרה.
(תזריע מצורע תשפ)