הקושי בבידוד ובבדידות

"אנחנו בריאים ואת חולה – אין לך מקום בינינו", כך אמר למשוררת רחל, שהיתה חברת דגניה, אחד מחברי הקיבוץ. רחל, שחלתה במחלת השחפת, עזבה את הקיבוץ פגועה ועברה לתל אביב. ביטוי לחוויית ההרחקה מוצאים אנו בשיר שכתבה הנקרא "יום בשורה", המדגיש את ההתרחקות של הבריא מלבוא במחיצתו של החולה. כמוטו לשיר היא משבצת את הפסוק העוסק בפרשת המצור על שומרון, שהבשורה לעם ישראל בשעתו הגיעה באמצעות ארבעה מצורעים, אבל בשיר מתהפכות היוצרות. את בשורת הגאולה היא ממאנת לשמוע מפיו של מצורע, רק לטהור יש זכות קיום וזכות לבשר בשורת גאולה: "אַךְ אֲנִי לֹא אֹבֶה בְּשׂוֹרַת גְּאֻלָּה, אִם מִפִּי מְצֹרָע הִיא תָבוֹא. הַטָּהוֹר יְבַשֵּׂר וְגָאַל הַטָּהוֹר…". בכך שיקפה רחל את תחושותיה הקשות מהרחקתה מדגניה. היא מבקרת את פחדיו הקמאיים של הבריא מלבוא במחיצתו של החולה, כל שכן להקשיב לו אפילו אם בפיו תבוא בשורת הגאולה.
להוציא אל מחוץ למחנה, להרחיק ולנדות הן מן החוויות הקשות שאפשר לגזור על בן אנוש. התורה גוזרת הרחקה ונידוי על המצורע: "… טָמֵא הוּא בָּדָד יֵשֵׁב מִחוּץ לַמַּחֲנֶה מוֹשָׁבוֹ". היו שראו בהוצאתו מהמחנה דאגה לשלום הציבור. כך משתמע מהרמב"ן (יב,ד): "וכן אמר הכתוב במצורע בדד ישב מחוץ למחנה מושבו … כי הזכיר בו ישיבה שלא ילך כלל, כי ריחו והבלו מזיקים". אולם רוב הפרשנים סבורים, שהרחקת המצורע מהמחנה היא ענישה כלפיו. התורה גזרה עליו נידוי חברתי:
"מה נשתנה מצורע שאמרה תורה בדד ישב מחוץ למחנה מושבו? הוא הבדיל בין איש לאשתו בין איש לרעהו, לפיכך אמרה תורה: בדד ישב ".
מי שניסה באמצעות לשון הרע להפריד ולפלג ייגזר עליו לשבת בדד במנותק מהחברה. כאשר ישהה המצורע לבדו מחוץ למחנה הוא יוכל לחשוב על דיבוריו הרעים על אחרים. במדרש (ויקרא רבא טז,ג) נאמר, שרבי אמי ורבי אסי לא היו נכנסים לרחוב שגר בו מצורע. ורבי שמעון בן לקיש, כשהיה רואה אחד המצורעים בעיר, היה רוגמו באבנים ואומר לו: צא למקומך, ואל תזהם את הבריות.
תחושותיה של רחל המשוררת משקפות את תחושותיו של המצורע שסולק מהמחנה. אולם לא לנצח יישאר המצורע בחוץ, אלא יתחיל בתהליך של שיבה לחיים. בפרשתנו מתוארת השיבה באופן הדרגתי. תחילה רשאי המצורע לחזור אל המחנה, לאחר מכן יוכל להיכנס אל ביתו, ובסוף התהליך יהיה ככל האדם ויהיה רשאי להיכנס גם למשכן.
המילה "חיים" חוזרת ונשנית בתהליך הטהרה: "שְׁתֵּי צִפֳּרִים חַיּוֹת", "מַיִם חַיִּים". משמעות הדבר, שטהרת המצורע מחזירה אותו לחיים. המצורע היה דומה למת בכך שנשאר מחוץ למחנה, ובאמצעות תהליך טהרה הוא חוזר אל החברה ולחיים.
לאחרונה, בעקבות המגיפה העולמית, נחשפנו למציאות של בידוד מחוץ למחנה. מחקרים מצביעים על כך שבדידות משפיעה גם על היבטים נפשיים, ולא רק על היבטים פיסיולוגיים. בין היתר בדידות נמצאה קשורה לפגיעות קוגניטיביות, לתחושת מצוקה, לסימפטומים דיכאוניים, למחשבות אובדניות ולהתנהגויות אובדניות . חוקרים רבים טוענים כי בדידות מתמשכת מייצרת סימפטומים דיכאוניים אשר מקשים על יצירת אינטראקציות בין אישיות ושמירתן, באופן שמגביר את הבדידות, וחוזר חלילה, כאשר לא ברור האם בדידות קודמת לדיכאון או להיפך. בדידות העלתה לא רק סימפטומים דיכאוניים אלא גם תחושות לחץ, פחד מהערכות שליליות, חרדה וכעס, ואף הביאה לירידה באופטימיות ובהערכה העצמית.
שנים רבות קראנו את פרשיות תזריע ומצורע, ומעולם, ברוך השם, לא הצלחנו להבין את המשמעויות של המצורע הנמצא מחוץ למחנה. ברוח התקופה שלנו ניתן להבין טוב יותר את הקושי האדיר שעבר המצורע בהיותו מחוץ למחנה. לצערנו, יש רבים השרויים בבידוד, מסיבות אחרות, או בבידוד חברתי בשל היותם מבוגרים או בשל מצב משפחתי. פרשת מצורע משדרת שיש חיים לאחר היציאה מהמחנה וכך נאמר גם לעצמנו, יש חיים לאחר הבידוד. יבוא היום ונוכל לחזור לקהילה מחובקים, נלחץ ידיים אחד לשני, נשתתף בשמחות, ננשק את נכדינו ואת ההורים. נחזור להיות קהילה שלמה ואומה שלמה הנפגשת מדי יום. אי"ה, השווקים יהיו שוקקי חיים, בתי הכנסת יהיו הומי אדם, ואפילו שגרת הפקקים ככל הנראה תחזור, הכל זמני וכשם שהמצורע נאלץ לשהות מחוץ למחנה, לחשוב ולהרהר להכיר את עצמו טוב יותר, כך גם לנו קיימת הזדמנות להכיר את עצמנו ומשפחתנו הגרעינית טוב יותר. לא רצינו באותה מציאות, היא נכפתה עלינו, אבל נדלה מתוכה את הטוב – "אבינו מלכנו מנע מגפה מנחלתנו".
(תזריע מצורע תשפ)