הרב מאיר נהוראי (רב משואות יצחק, יו"ר רבני בית הלל)אחד משיריה של לאה גולדברג עוסק ב- "בן האובד", זה שבחר לו דרך חיים אחרת, הזרה לבני משפחתו. בסוף השיר מתארת המשוררת את שיבתו של הבן, שאינו מוכן לחזור למוטב, אך כן מבקש לשוב לבית הוריו בדרכו שלו. אמו היא זו שמקבלת אותו, אך מזהירה אותו ממערכת יחסים מורכבת שצפויה לו בבית, בעיקר עם אביו, וכך היא כותבת:
"היינו-הך אם צדיק או פושע, ובלבד שחזרת, בני לעולם לא יסלח אביך, לא סליחות הוא אגר בלב. קומה, בני, וקבל מאביך את ברכת חרונו האוהב"
המתח החריף בין האב המסרב לסלוח, שמצהיר שלא יפתח לבן את הדלת לבין האם הדוממת ופותחת, מבעבע מתחת לפני השטח. הפיצוץ הקרב הוא רק "שאלה של זמן". אצילותה של האם, כנותה וטוב ליבה מסיימים את השיר בברכה של "חרון".
ערב יום הכיפורים הוא יום ייחודי, במהלכו אנו מבקשים סליחה מכל אלו שפגענו בהם. וכך כותב הטור אורח חיים סימן תרו:
"ויתן כל אדם אל לבו בערב יום הכפורים לפייס לכל מי שפשע כנגדו, שעבירות שבין אדם למקום יום הכיפורים מכפר, ושבין אדם לחבירו אין יום הכפורים מכפר עד שיפייסנו…".
דווקא מכל עשרת ימי התשובה נבחר ערב יום הכיפורים להיות יום הפיוס. ה"שפת אמת" בחידושיו יומא (פא ע"ב ) מסביר, שזו הסיבה שהתבקשנו לאכול בערב יום הכיפורים. וזו לשונו:
"לפיכך ציותה התורה שיאכל וישתה בערב יום הכפורים כדי שיתפייס עם חבירו קודם יום הכפורים …".
רגע אחד לפני יום הכיפורים אוכלים ושותים על מנת ליצור אטמוספירה מתאימה לבקשת סליחה בין אדם לחברו. אולם לפעמים אל לנו ללכת רחוק, דווקא במערכת היחסים המורכבת שבתוך המשפחה עלולים אנו למצוא שפגענו ביקר לנו מכל, בילדינו. ריחוק בין הורים לילדים יכול להתרחש מסיבות שונות. לאה גולדברג התמקדה בנסיבות של פערים בין השקפות עולם. היא תיארה באופן מדויק עד כמה הצער של האב במעשי בנו, גורמים לו לריחוק, ואינו פותח את דלת ביתו לבנו המורד.
תקופת הקורונה היא תקופה שיש בה הרבה ריחוק. אנו מרגישים געגועים עזים לבני המשפחה ובמיוחד כעת בסגר. בזמן, שהורים מסתגרים בביתם ניתן להבין טוב יותר את המחיר של ריחוק וניתוק מהילדים. ערב יום הכיפורים זה הזמן לחבק את כל הילדים, וגם את אלה שפחות מרגישים בבית, על מנת שירגישו שהם חלק בלתי נפרד מהמשפחה.
(האזינו, יוכ"פ תשפ"א)
