היוספים שבתוכנו

כאשר יוסף הורד למצרים הוא נקנה על ידי סריס פרעה שר הטבחים בשם פוטיפר, שחיבב את יוסף: "וימצא יוסף חן בעיניו". הסיבה לכך היא "וַיַּרְא אֲדֹנָיו כִּי ה' אִתּוֹ וְכֹל אֲשֶׁר הוּא עֹשֶׂה ה' מַצְלִיחַ בְּיָדוֹ". מי היה עם מי? ה' היה עם יוסף או שמא יוסף היה עם ה'? מה הכוונה ב"כי ה' אתו"? רש"י על אתר מפרש: "שם שמים שגור בפיו". יש מספיק אנשים ששם שמים שגור בפיהם תמיד, אבל עדיין קשה לומר עליהם שה' אתם. למה מתכוון רש"י בפירושו זה? ונוסיף, לפני מספר פרשיות ראינו שאבימלך מגיע עם שריו ועבדיו אל יצחק שאומר להם: "מדוע באתם אלי?", והם עונים לו: "ראינו כי ה' עמך". שם רש"י מפרש: "ראו באביך ראינו בך". מדוע רש"י מפרש הפעם בצורה שונה? ושאלה אחרונה – מדוע יעקב אהב את יוסף מכל בניו? נשוב לענות על שאלותינו.

מקובלני מסבי זצ"ל אבא דג'ן (גדעון) מנגשה שבבסיס התפיסה התיאולוגית בעולמה של 'ביתא ישראל', עומד ערך יסודי אחד, שיצר לב האדם טוב מטבעו. יהא האדם אשר יהא, גם הגוי אשר הנוגע בו נטמא על פי מנהגי הטומאה והטהרה של העדה – כולם מתייחסים לקב"ה, בצורה שווה. בתנ"ך – אמונה ואמון חד הם. כך גם במסורת האתיופית. מנהג זה מלמדנו שמנהגיהם הדתיים היו מעוגנים על יסוד מוסרי, לפיו האדם טוב מטבעו וכולם שווים לפני הקב"ה. חכמי הקהילה סבורים שלא יתכן שטבעו של האדם הוא רע מיסודו. שכן האדם נברא בצלמו של הקב"ה, והקב"ה הוא טוב, וכיצד אפשר לטעון שהקב"ה שכולו טוב ברא את האדם שביסודו רע? שאלה זאת שימשה כנקודת מוצא עבור התרבות הדתית לקבוע ללא כל פקפוק שהאדם הוא טוב מיסודו. לפיכך, מובן אפוא מדוע בעיני רוחו של המאמין האתיופי "המצווה ממשית יותר מן העברה ושגורה בפיו ביתר תדירות ובאופן בולט יותר ממנה". המטרה של החכם האתיופי היא להוציא את הטוב מהאדם בחינת "עשה טוב".

את המילים "כל הפוסל במומו פוסל" הבעש"ט אמר כי "האיש אשר הוא נקי לגמרי וללא פגם כלל מעולם, אפילו כל שהוא, אי אפשר לו לראות רע בשום אדם, או שישמע מרע שיעשה שום אדם. כי לא יזמין לו ה' יתברך לראות רע או לשמוע שום רע. לכן כשרואה האדם איזה איש שעושה רע או שמספרים לפניו מאיזה איש שעשה רע, ידע בבירור שיש בו שמץ מנהו מאותו הדבר עצמו ואף אם הוא צדיק". מכאן נראה לפרש את כוונתו של רש"י ב"שם שמים שגור בפיו": הכוונה בזה אינה בדיבורים; עד כמה אנו אוהבים את האתיופים / החילונים או הדתיים, אלא עצם ההכרה בהם כבני אדם שנבראו בצלם. ההבנה העמוקה הזאת מחנכת לנקיטת קו יחס חיובי ומתן אמון בכל אדם. תפיסת עולם זאת מחנכת לתיקון עצמי ולמתן דוגמא אישית יותר מאשר הרצון לתקן את העולם. אולי לכך התכוון הרב קוק כשאמר ש"הצדיקים הטהורים – אינם קובלים על הרשעה, אלא מוסיפים צדק. אינם קובלים על הכפירה, אלא מוסיפים אמונה. אינם קובלים על הבערות, אלא מוסיפים חכמה".

התרבות המצרית הייתה תרבות מודרנית ותחרותית מאוד שבמידה רבה חלק מאזרחיה איבדו את השיח הערכי שהפך לשיח תחרותי ואפילו מאיים. במציאות מעין זאת עלול האדם לחפש לשרוד או להצליח, לרוב בדרך לא ישירה. זה גם עלול להוביל לתעמולת שקרים ולחיות בפנטזיה שאיננה עולה בקנה אחד עם העובדות. ככל הנראה התרבות המצרית הייתה עמוק בתוך מצב זה. מתוך המציאות הזאת צץ לו ילד עברי, ילד עם אמונה אמון, במציאות ובכל אדם. פיו ולבו שווים. מה שהוא חולם – הוא מספר. מה שהוא חושב – הוא אומר. מרוכז באחרים לא בעצמו. זה מה שמביא אותו להפוך ליוסף הצדיק. יוסף היה עם ה' ומשום כך ה' היה אתו. זאת הסיבה שיעקב אהב את יוסף מכל בניו, זאת הסיבה שפוטיפר מתאהב בו, וזאת הסיבה שפרעה מאמין לפתרון חלומותיו.

הרמב"ם במורה נבוכים מגדיר את אחת ממדרגות הנבואה: "שילוה לאיש עזר אלקי שיניעהו ויזרזהו למעשה טוב גדול… או השפיע טוב על אנשים רבים… לענין מיוחד בו, יאמר עליו שהתחברה אליו רוח ה', או ה' עמו, ושהוא עשה מה שעשה ברוח הקודש, ואמנם נאמר זה במי שעשה טוב גדול מאד, או מה שמביא אליו כהצלחת יוסף בבית המצרי". יש לנו הרבה יוספים במדינתנו. אם פרעה הצליח לזהות את יוסף – אין סיבה שאנחנו לא נזהה את ה'יוספים' שבתוכנו, והם רבים. הסוד הוא לחתור לכך שאנו נדרוש מעצמנו להפוך ליוסף יותר מאשר אנו דורשים מאחרים להפוך ליוסף.

(וישב תשפ"ב)