יחד שבטי ישראל

אם יש את נפשך הקורא לרדת לחקר המשבר החברתי החמור הפוקד בימים אלה את החברה הישראלית, משבר המהווה איום קיומי על המדינה, אל כנס הרצליה שהתקיים בשנת 2015 סור, אל נאומו של נשיא המדינה ראובן ריבלין האזן. אז יגדך ליבך כי רגלך על מפתן הקרע תדרוך, ועינך תראה את שורשי השסע.

באותו כנס, נשא הנשיא ריבלין את נאומו החשוב הידוע כ"נאום השבטים", ובו אמר את הדברים האלה: "תהליכים דמוגרפיים ותרבותיים מעצבים מחדש את פניה של החברה הישראלית בעשורים האחרונים: מחברה המורכבת מרוב ומיעוט ברורים, לחברה המורכבת מארבעה מגזרים או 'שבטים' מרכזיים שמתקרבים זה אל זה בגודלם: חילונים, דתיים-לאומיים, חרדים וערבים". ברשותו של הקורא אתייחס רק לחברה היהודית ולכן אתעלם מהשבט הערבי, ולעומת זאת אוסיף שבט שהנשיא טעה בהשמיטו אותו – השבט המסורתי המזרחי.

התנועה הציונית נוסדה והונהגה על ידי מנהיגים חילונים, נשענה על תשתית תרבותית מודרנית ליברלית, ולא על בסיס ערכי היהדות. הרצל אמר אמנם בישיבת הפתיחה של הקונגרס הציוני הראשון כי "הציונות היא שיבה אל היהדות עוד לפני השיבה אל ארץ היהודים", אך הרצל גם כתב כי "כל נדנוד מחשבה של כוהנינו לייסד שלטון דת, נסיר בראשיתו. אנו נדע לכלוא אותם בתחום בתי הכנסיות". עם השנים, נטלו תנועות הפועלים והתנועות החלוציות את שרביט ההובלה של התנועה הציונית, הם התפרקו בניתוח שותת דם מבסיסם היהודי, ובניהם ובנותיהם כבר היו רחוקים מהיהדות כרחוק מזרח ממערב, ולא עוד אלא שגם רחשו לה בוז ותיעוב.

דוד בן-גוריון ומפא"י סברו שעל שמם רשומה הקמת מדינת ישראל, והם שקבעו את אופייה וזהותה של המדינה. הם אלה שיסדו את השבט הלבן, ששלט ברמה לאורך עשרות שנים, וראה את השבטים האחרים כמיעוטים בטלים חסרי משקל סגולי, שעתידים יום אחד להיעלם מן העולם. השבט הזה השליך לשבטים האחרים פירורי שלטון. לשבט הדתי-לאומי העניק את משרד הסעד, לשבט המזרחי נתן את משרד המשטרה, ומהשבט החרדי התעלם לחלוטין.

השבט הזה, שבמרוצת עשרות השנים האחרונות איבד את ההגמוניה שלו, וראה את השבטים האחרים קמים ומשפיעים על זהותה של המדינה, שרוי במשבר עמוק וחרד לזהותה הליברלית. המשבר של השבט הזה הוא שעומד בבסיס המשבר הלאומי, ומהווה איום על קיומה.

השבט השני הוא השבט הציוני-דתי. זה השבט שנראה בעיניו של השבט הלבן כמסכן ביותר את מעמדו. שבט זה חתר בימיה הראשונים של המדינה לקבוע את אופייה כמדינת תורה מתוך איזושהי אשליה שקשה להסבירה. לאחר שנים מועטות, הבין שהזהות החילונית יצוקה כאן בסלע ולא נותר לו אלא להסתפק בפירורים, כמו שמירה על צביונה היהודי של הפרהסיה בשבת. אפשר לומר שההתנחלות ברחבי יהודה ושומרון לאחר מלחמת ששת הימים ינקה את חלבה מעלבון השנים הרעות, כפי שהיטיב להגדיר עמוס עוז: "משגיח הכשרות בקרון המסעדה של הרכבת רצה להיות נהג הקטר". עם השנים, הלך השבט הזה וקיבע את מעמדו כאליטה מגויסת, דבר שבא לידי ביטוי במהלך מלחמת 'חרבות ברזל', כשהשבט הלבן מביט בו בעיניים כלות. השבט הלבן נתקף גם חרדה מפני השפעה אפשרית של השבט הזה על בניו.

השבט השלישי, שהשבט הלבן התעלם ממנו לחלוטין מעצם הגעתו ממדבריות ערב הפראיות, הוא השבט המסורתי מזרחי. דומה שתחושת השבט החילוני כי הוא בעל רוב בלתי הפיך, התבססה על כך שעמוד השדרה של השבט המזרחי אינו חזק דיו כדי לעמוד אל מול השפע התרבותי החילוני המורעף עליו, ולפיכך במוקדם או במאוחר הוא יהיה לחילוני. ואמנם הוא היה ברובו לחילוני, אלא ששורשיו הדתיים היו כל כך חזקים, ודווקא בגלל גמישות גזעו לא נטש את מסורתו. השבט הזה שומר על זהותו, העומדת בזכות עצמה. אבל הוא גם נושא עלבון כבד מתקופת קליטת הוריו וסביו על ידי השבט הלבן, ודפוסי הצבעתו אכן מעידים על כך. יחד עם זאת, השבט הזה הולך גם הוא ומייצב את מעמדו כאליטה מגויסת. ניתן לומר שהן השבט החילוני והן השבט הציוני דתי לא הבינו את עוצמתו וגודלו של שבט זה והשפעתו על החברה הישראלית.

השבט הרביעי הוא השבט החרדי. מצער לדעת כי יש בישראל שבט יהודי שאיננו ציוני. השבט הזה הוא לכאורה השבט הכי נאמן ליהדות. הקפדתו בקיום מצוות ויראת השמיים שלו הן מן המפורסמות. לכאורה. אבל בהתעלמותו מהמדינה, באי השתתפותו בהגנה על המדינה, ובאי השתתפותו בהגדלת התוצר הלאומי, הוא מסכן את המפעל הציוני ומהווה איום על קיומו.

כבר אמרנו שיכולתה של מדינת ישראל להתקיים באזור זה של העולם מותנית באופן מוחלט ביכולתם של ארבעת הזרמים לחיות באחדות מתוך כבוד הדדי. כפי שאבחנתי את המשבר, הוא נובע בעיקר ממשבר השבט החילוני שאיבד את ההגמוניה שלו, החרד לאיבוד הזהות הליברלית של המדינה. השבט הזה חייב להשלים עם עובדת היותו שבט ככל השבטים ולהבין שהפרנויה והחשדנות שלו בטעות יסודן. השבט הציוני דתי, שממנו חושש ביותר השבט החילוני, הוא ליברלי מאין כמותו ואינו נופל בכך מהשבט החילוני.

דומה ששלושת השבטים הציוניים קרובים יותר מכפי שהם משערים, והיהדות הישראלית או הישראליות היהודית קרובים מאי פעם, ודווקא על רקע זה טרגדיית המשבר כואבת כל כך. שלושת השבטים הללו יצטרכו לטכס עצה כיצד להביא אל שורות הציונות את השבט החרדי מבלי שזה יצטרך לוותר על זהותו. זוהי להערכתי המשימה היותר קשה, ובלעדיה סימן שאלה גדול מרחף על המפעל הציוני.