זיכרון גורלי: חלפה שנה מאז אסון מירון והאסון בבית הכנסת בגבעת זאב בחג השבועות. אך, חלפו מעל ל-300 שנה מאז אסון נורא ודומה, שהתרחש בחג השבועות בבית הכנסת של קהילת מֶץ שבצרפת. עדות ממקור ראשון מתוך עזרת הנשים
משה ניסנבוים
האסון הנורא שהתחולל במירון, ליד ציון קברו של רבי שמעון בר יוחאי, שאירע במקום קדוש בשעת תפילה וביום חג, ל"ג בעומר, וגם האסון שהתרחש בשנה שעברה בגבעת זאב בערב חג השבועות, מהדהדים ומזכירים אירוע אחר שקרה אף הוא במקום תפילה, בית כנסת, ובמהלך מועד שחותם את תקופת ספירת העומר, חג השבועות, וגם שם הייתה נפילה המונית בעקבות דוחק ובהלה.
מדובר על חג השבועות של שנת 1715, לפני יותר משלוש מאות שנים, בקהילת מֶץ שבצרפת, שהייתה אחת הקהילות היהודית הוותיקות והחשובות באירופה.
האסון גרם זעזוע עמוק בקהילה. במהלך התפילה נשמע קול נפץ. המתפללים היו בטוחים שכיפת בית הכנסת מתמוטטת. בעקבות זאת, המתפללים נמלטו החוצה בבהלה וקראו לנשים לצאת גם כן, אבל בגלל התבהלה והדוחק נהרגו על מדרגות עזרת הנשים שמובילות החוצה שש נשים וכשלושים נוספות נפצעו. האירוע כולו נמשך כחצי שעה.
את האירוע הנוראי הזה תיארה בצורה מפורטת עם תיאורים ציוריים, כותבת הזיכרונות גליקל מהמלין, שעברה לגור במץ בשנת 1700. היא הייתה בבית הכנסת בזמן האירוע ותיארה אותו בזיכרונותיה המפורסמים.
היא מתארת את תפילת החג שבה התרחש האסון, את האירוע ומדוע הוא קרה, כך נראה, מבחינה טכנית, את החיפושים המצמררים שלה אחרי בתה המעוברת שהתברר שנפצעה באותו אירוע, וגם את המסקנות הרוחניות בדיעבד, הנוגעות לענייני צניעות וקדושה והניסיונות לברר בשל מה הגיע האסון הנורא הזה לקהילה. האבל הכואב של בני הקהילה תוך תיאור הלוויות מובא בצורה מפורטת. את דבריה תרגמה פרופסור חוה טורניאנסקי והם מובאים כאן תוך עריכה קלה ללשון מדוברת:
האירוע התרחש ב-5 ביוני 1715, יום שני של חג שבועות, בזמן תפילתו של החזן הנודד הידוע ר' יוקלי מרישא (ז'שוב בגליציה).
"איני יכולה לעצור ברוחי מבלי להודיע מה שקרה בקהלתנו מיץ ביום ש“ק דחג השבועות בשנת תע”ה, בעת שהיינו בבית הכנסת אנשים ונשים והחזן והמשורר הגדול ר' יוקלא מק“ק רישא במדינת פולין התחיל להתפלל תפלת יוצר [שחרית] והיה מנגן בנעימת קול מן “הא-ל בתעצומות” עד שהגיע לברכת “יוצר המאורות”, וקודם שהתחיל את הברכה הנ”ל נשמע באזני האנשים והנשים קול כאילו נהרס איזה דבר.
"הגברים חששו שכיפת בית הכנסת עומדת לקרוס וקראו לנשיהם שתרדנה מהר. בעזרת הנשים פשטה תבהלה והנשים מיהרו לרדת למטה כדי להציל עצמן, ונוצרה תדחוקת קהל:
"הנשים חשבו שהכפה למעלה נופלת עליהן. ומתוך הפחד הגדול שנפל על האנשים והנשים, מהרו הנשים לרדת, וכל אחת חפצה להיות ראשונה להציל את נפשה “זה אומר בכה וזה אומר בכה” גברים ונשים, ושומעות הנשים המהומה הגדולה שבעזרת האנשים שיצאו דחופים ומבוהלים, וסברו הנשים שאויבים באו עלינו ח“ו, וכדי להציל כל אחת ואחת מהן את נפשה ונפש בעלה [נדחקו לצאת].
"וכשהגיעו אל המדרגות נפלו אחת על רעותה ומעכו אחת את חברתה עד מות; ובמשך חצי שעה מתו שש נשים ויותר משלשים היו פצועות, מקצת מתו מפצעיהן ומקצת חלו ויותר מרביעית שנה טפלו בהן הרופאים, ואלמלא היו יורדות בסדר, לא הייתה אחת ניזוקה. אישה זקנה עִוֶּרֶת הייתה גם כן בבית הכנסת בשעה זו, היא לא יכלה לרוץ ונשארה במקומה עד שיעבור הזעם, ובשלום באה לביתה. הנשים שנפלו מעל המדרגות היו פרועות ראש ופרומות בגדים.
"כמה נשים, שנשארו בבית הכנסת למעלה, ספרו לי כי גם הן רצו לצאת, אבל אי אפשר היה להן, שבו למקומן בבית הכנסת וחשבו: אם נגזר עלינו למות טוב שנמות במקום קדוש, מאשר להיות נמעכות על המדרגות, כי יותר מחמשים נשים שכבו על המדרגות מעורבות זו בזו, חיות ומתות – להבדיל בין החיים למתים – יחד.
"הגברים מהרו לבוא וכל אחד רצה להציל את שלו, אבל בקושי גדול הפרידו ביניהן. האנשים הביאו עזרה הרבה. גם מאזרחי העיר [שאינם יהודים] באו אל היהודים עם סולמות וקרדומות להוריד את הנשים שמעזרת הנשים שלמעלה. כי לא ידעו מה נעשה שם בבית הכנסת.
"האנשים שבתוך בית הכנסת שמעו גם כן את המפולת וגם כן חשבו שהכפה נופלת, ומשום כך קראו לנשים שתמהרנה לרדת, ומשום כך היו עוד נחפזות יותר ונפלו בעוה”ר אשה על חברתה ולא יכלו להחלץ ונשארו שוכבות על המדרגות. אפשר לשער כמה גדול היה הצער כשהוציאו שש מתות מתוך החיות ולפני שעה הלא היו גם הן בריאות ושלמות. המקום ב"ה ירחם עלינו להבא ויסיר חרון אפו ממנו ומכל ישראל.
"גם הנשים שהיו בעזרת הנשים שלמטה היו שרויות בפחד גדול. אנכי ישבתי שם על מקומי והתפללתי ואשמע קול רעש מהנשים. שאלתי: מה זה? ענתה שכנתי: אשה מעוברת התעלפה. נבהלתי מאד, בידעי שבתי אסתר תי' היתה מעוברת, והיא ישבה שמונה מקומות רחוקה ממני, ובכן נדחקתי בתוך הצפיפות ונגשתי אליה, ושאלתי אותה: האם רוצה את לצאת? ענתה היא: שמעתי שהכפה נופלת".
גליקל עצמה ישבה בעזרת הנשים התחתונה, אבל לא שמעה את קול הנפץ הגדול, אלא רק את התרוצצות הנשים בעזרה העליונה. תוך כדי שהיא עוזרת לבתה ההרה אסתר לרדת את 5 או 6 המדרגות ביציאה מעזרת הנשים התחתונה, נפלה גליקל במדרגה האחרונה:
"אחזתי אותה בידי ובזרועותיי שמתי לנו דרך ובפתחה של עזרת נשים צריכים לרדת חמש או שש מדרגות. כשהגענו למדרגה האחרונה נפלתי ולא ידעתי כלום ולא זזתי ממקומי ולא קראתי לעזרה. שכבתי שם עד שהגברים התחילו לצאת מבית הכנסת ברצותם להציל את הנשים מהעזרה שלמעלה. עוד רגע אחד ממש והייתי מרמס לרגליהם. אבל הגברים הרגישו בי ועזרו לי לקום ויצאתי אל הרחוב.
"שם התחלתי לצעוק כי לא ידעתי אנה באה בתי אסתר. אמרו לי שהיא הלכה הביתה. שלחתי לשם לדעת אם היא בבית ואמרו לי אָיִן. ורצתי ממש כמשוגעה, והנה באה בתי מרים ושִׂמְחָה אותי בבשורה, כי בתי אסתר נמצאת בבית גיסה ר' ראובן [קרומבאך], שאינו רחוק מבית הכנסת. רצתי לבית ר' ראובן ומצאתי את בתי תי' יושבת בלי שמלה ובלי מכסה הראש. וכמה וכמה אנשים ונשים עומדים עליה ומשתדלים להשיב רוחה [כי נתעלפה]. מה לי להאריך? ב“ה שעזר לנו ולא בא שום נזק לא לה ולא לפרי בטנה. השי”ת יסיר ממנו גם להבא את חרון אפו, וישמרנו מסבות רעות כאלה.
"אחר כך עלו לעזרת הנשים ובדקו אם נמצא שם איזה סדק בכפה, אבל לא מצאו כלום ואיננו יודעים מאין באה הצרה הזאת ואין לתלות את כל האסון אלא בעבירות שלנו.
"אוי לנו שכך עלתה בימינו, לשמע אוזן דאבה נפשנו, שיקוים בנו הפסוק “והבאתי מורך בלבבם ורדף אותם קול עלה נדף ונסו מנסת חרב ונפלו ואין רודף וכשלו איש באחיו כמפני חרב ורודף אין". ועל זאת דווה לבנו וחשכה עינינו על חלול שבת ויום טוב ועל בטול התפילה, כמאמר הנביא “מי בקש זאת מידכם".
"ביום הקודש הזה, מתן תורתנו הקדושה, ובחר בנו מכל עם ולשון, ואלו זכינו היינו שמחים בשמחת מתן תורה מקראי קדש ה‘, ועכשיו היינו חרפה לשכנינו לעג וקלס לסביבותינו, וכאילו נחרב המקדש בימינו, ועל הריגת עניות ואביונות פלגי מים ירדו עינינו, ולרוב הנשים מההרוגות הנ“ל היו ילדות בעוה”ר, גם אחת היתה מהן מעוברת. הן [הלכו] למנוחה, ואנחנו לצער יגון ואנחה.
"ולמחרתו אסרו חג הנ“ל הולכים החברים קברנים לבית עלמין בהשכמה ונקברו שש ההרוגות הנ”ל סמוכות זאת לזאת ודא לדא בשורה, ועתה מוטל על כל אחד ואחד לפשפש במעשיו איש כדרכם וכפרי מעלליהם, להגיד כי ישר ה’, אל אמונה ואין עול, והוא רחום יכפר עון ולא ישחית ולא יעיר כל חמתו וחרון אפו, ויאמר למלאך המשחית הרף ידך וגו' ובעל הרחמים ימלא בקשותינו וישמור צאתנו ובואנו לחיים ושלום מעתה ועד עולם. ולא יהיה עוד פרץ וצוחה ברחובותינו ובכל אחינו בית ישראל ובכל מקומות מושבותיהם. אמן.
"ע“ד המקרה ספרו הרבה, אבל מי יכול לספר הכל ומי יכול להאמין בכל מה שספרו. אולם את זה הנני מספרת בשם אשה אחת ושמה אסתר. בעלה ר' יעקב הוא בעל הבית ומלמד כאן. היא ישבה עם בנה בן חמש בעזרת נשים על המדרגה העליונה בעת שהתחיל האסון ההוא. והיא ראתה שש נשים בצעיפים קצרים גבוהות קומה מאד, והן הלכו ודחו את האשה אסתר מדרגות אחדות למטה.
"האשה הנ”ל צעקה: האם אתן רוצות להמית אותי ואת בני? לקחו הן את הילד והושיבו אותו בפנה והלכו להן. האשה ובנה נצלו וברגע הזה התחילה המהומה. חתני פ“ו מוהר”ר משה קרומבאך רצה גם כן ללכת ואמר אל הנשים: מדוע אינן יורדות, אבל הן צעקו שאינן יכולות לרדת פן תשברנה המדרגות תחתיהן, אעפ“י שבמדרגות לא נראה שום חסרון, ורק האימה והפחד השפיע על דמיונן בעוה”ר. האשה אסתר עם ילדה נצולו, ביגיעה רבה הוציאו אותה, אמנם האשה היתה יותר מתה מאשר חיה, כי הפילה וקבלה מכות רבות ויותר משלשה חדשים היו מטפלים בה הרופאים. עם האשה הזאת דברתי בעצמי ואמרה כי באמת כך היה המעשה, וגם בעלה ואביה ואמה העידו על זה. גם הלכו אליה אנשים חשובים למדנים והיא אמרה לפניהם בשבועה כמו שספרה, והיא ובעלה ואביה ואמה הם אנשים ישרים שמעולם לא שמעו בקהלתנו שידברו שקרים או איזה דבר רע.
"עוד יש לסמוך למעשה זה: אחד מב“ב החשובים ושמו הקצין יעקב קרומבאך, שביתו הוא סמוך לבית הכנסת, שמעה אשתו בלילה מהומה גדולה בבית הכנסת כאילו באו שמה גנבים וכאלו המנורות נפלו שם. היא העירה את בעלה ואמרה לו: כנראה שגנבים באו לבית הכנסת. שלחו אחר השמש ופתחו את בית הכנסת “ואין קול ואין עונה” ולא מצאו שום סימן שיזוז מה שהוא ממקומו, ובעוה”ר לא ידעו בשל מי הרעה הזאת. מהומה גדולה היתה בעוה“ר, הנשים חשבו שעזרת האנשים נופלת והגברים חשבו שעזרת הנשים נופלת, ולכן צעקו זה לזה שיצאו מבית הכנסת.
"בקצור, אי אפשר להביע או לכתוב איך בעוה”ר היתה המכה הזאת. רוב האנשים והנשים שמעו דפיקה גדולה כמו רעם או כמו יריה מכלי תותח, וכמה היו שלא שמעו כלום, כמו שגם אנכי לא שמעתי כלום, וכן בלינו יום טוב בצער וביגון. החזן ר' יוקלי הלך הביתה ואל “העמוד” עמד חזן אחר להתפלל, אבל כמעט שלא נגן כלל. נשים צדקניות עשו חברה, שבכל יום בבוקר בשעה התשיעית יבואו עשרה למדנים לבתי הכנסת ויאמרו תהלים וגם ללמוד כשעה כדי שיוכלו היתומים לאמר קדיש. השם יתברך יקבל את נשמותיהן ברצון טוב ומיתתן המשונה תהיה כפרה על כל עוונותיהן ונשמותיהן תהיינה צרורות בצרור החיים בגן עדן ותמחלנה לכל אלה שפגעו בכבודן ותבקשנה מה' שימחול הכל.
"לא הייתי צריכה לכתוב כל זה בספרי, אך מפני שזהו דבר יוצא מהכלל, והלוואי שלא יקרה שוב פעם, כדי שכל אחד איש או אשה, בחור או בתולה, ישימו אל לבם לבקש מה', שלא יביא עוד אסונות כאלה על היהודים וירחם עלינו ויגאלנו מהגלות הארוכה אמן ואמן".
גליקל תולה את סיבת האסון בעוונות הקהילה ובמיוחד ב"חטאים שנעשו בחג שמחת תורה", כשמונה חודשים לפני כן, לאחר שהגביהו את ספר התורה כנהוג: "וכל זאת באתנו רק מפני חטאינו. בחג שמחת תורה שנת תע“ה כשהוציאו את כל ספרי התורה כנהוג, גם לאחר שעמדו שבעה ספרי תורה על השלחן התחילה מחלוקת עם הכאות בין הנשים, ואחת מרעותה תלשו את צעיפיהן ונשארו עומדות גלויות ראש בעזרת נשים, ומשום זה התחילה הקטטה גם בעזרת הגברים והיו מכים זה את זה; הגם שהגאון הגדול מוהר”ר אברהם קרא בקול רם ובחרם שיחדלו מריב ושלא יוסיפו לחלל את החג, אבל כל זה לא הועיל. והרבה והקצינים הפרנסים מהרו לעזוב את בית הכנסת ופסקו על כל אחד את ענשו". משתתפי הקטטה נענשו על ידי פרנסי הקהילה.
(נשא תשפ"ב)