רוב הראשונים עוסקים בפסוק הראשון של הפרשה כדי לשאול מדוע התורה מתחילה בסיפור הבריאה. רש"י על הפסוק הראשון, "אמר רבי יצחק לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מהחודש הזה לכם שהיא מצוה ראשונה שנצטוו בה ישראל" (בראשית, א' א'). שאלתו מניחה הנחה חשובה ביותר- שהתורה היא 'ספר מצוות'. אם כך, ראוי היה להתחיל את התורה מהמצווה הראשונה שבתורה, להתחיל למנות את הזמן מיציאת מצרים. הרב אהרן ליכטנשטיין הקשה, מה נענה לרבי יצחק על שאלתו? והשיב, שהמענה המרכזי הוא דחיית הנחות היסוד- התורה איננה ספר מצוות בלבד, היא גם ספר סיפורים. התורה איננה רק הסיפור היהודי, אלא יש בה קריאה אוניברסלית, ולבסוף, התורה איננה רק סיפורה של ההתגלות, אלא גם סיפורו של האדם והשכל הישר. תיאור בריאת האדם, שעניינו ההיסטוריה האנושית עלי אדמות, תחילת דרכה ושלל אירועיה, מהווה את היסוד ואת המסד לכלל המערכת החברתית והערכית. בהקשר זה ראוי להביא את דברי הרב קוק "בתורה ניתן למצוא שתי דרכי הנהגה. האחת מנוסחת בלשון מצווה, ומפרטת את המעשים השונים שעל האדם לנהוג בהם או לחדול מהם. השנייה מיוצגת בדמותם של אנשים שמעשיהם, הנהגותיהם ואורחות חייהם אמורים לכוון את דרכנו…התורה אינה מותירה שיקול דעת מוחלט לאדם כיצד ינהג ביחסיו עם בני האדם, ואף על פי כן אין היא פורטת את כל ההוראות שיכוונו את התנהגותו בכל מצב ומצב אליו ייקלע במהלך חייו" (אורות התחיה י"ד).
האדם מורכב משני ממדים, גוף גשמי שמקורו מן האדמה, ונשמה רוחנית, שמימית, שמקורה מן העליונים. נתון זה מוביל אותנו אל השאלה, מדוע אדם נקרא "אדם"? התשובה לכאורה פשוטה, אדם מזכיר את חומר הגלם ממנו נברא – אדמה. מדוע נבחרה דווקא האדמה להיות מונצחת בשם האדם, האין זה מן הראוי להנציח את מציאותה של הנשמה בשמו? המהר"ל מפראג מסביר, שהשם אדם, אין כוונתו להנציח את חומר הגלם ממנו נוצר, שהרי כל בעלי החיים נבראו מן האדמה. "אדמה" במהותה היא פוטנציאל (תפארת ישראל פר' ל"ב). האדמה יכולה להצמיח, היא יכולה לרעוד ולנוע ולהביא למותם של בני אדם, וגם טומנת בחובה מינרלים, מחצבים וכוחות חיים. האדם קובע, היחידי שקיבל את תכונת האדמה, להועיל או לפגוע בסביבה, להביא מזור או חלילה לקפד חיי אדם, בשונה מהותית מן "בהמה" – "בה – מה", מה שיש בה כשנולדה, יהיה בה כשתמות.
העולם דומה לבניין גדול יפה ומרשים, אבל על מה הוא עומד? הדבר מתואר בפסוק "תולה ארץ על בלימה" (איוב כ"ו, ז'). כשהמלה "בלימה" משמעותה "בלי-מה", כלומר – לא כלום. "בלימה" זו, אינה מתייחסת רק לריק שבחלל, לשרשרת הסיבות לקיום, או לעובדה שכדור הארץ עומד בנקודה מדויקת בין השמש המדברית והקור הסיבירי, המאפשרת ליצור תנאי חיים, אלא מעבר לכך, היא מתייחסת למטרת הקיום. יש כאן היבט רוחני אותו דרשו חז"ל "אמר רבי אילעא אין העולם מתקיים אלא בשביל מי שבולם את עצמו בשעת מריבה, שנאמר "תולה ארץ על בלימה" (חולין פ"ט ע"א).
'העולם משתגע', כפי שרואים אנו לנגד עינינו בימים טרופים אלו, אסונות טבע, שריפות ענק מכלות יערות עד, ונגיף נעלם משדד מערכות תבל, "תוהו ובוהו" של ממש, "תולה ארץ על בלימה". המהר"ל מפראג מבאר את דברי חז"ל שכשם שהיציאה מהמיצוע ומהאיזון מסכן את שלום העולם וקיומו מבחינה פיזית, דבר שכולנו מבינים כיום היטב, כך גם יציאה מאיזון המידות וממידת המיצוע. "כי בעלי מחלוקת יוצאים מן השווי בכח מחלוקת שלהם ומי שבולם עצמו בשעת מריבה אינו יוצא מן השווי לכך בזכותו העולם עומד" (נתיבות עולם, השלום, פ"ג, ונתיב הענווה).
על מעמדו הייחודי של האדם כותב הרב יוסף דוב הלוי סולוביצ'יק בספרו 'איש האמונה', שהאדם הנברא נבחר להיות שותף במלאכת היצירה והבריאה. אך הוא מעז להתנכר ולהפנות עורף למעמדו הרם ולשותפות שלו למעשה הבריאה ולאחריות הנגזרת ממנה (האדם היוצר, עמ' 14). דוגמא לאמור עצירת רכב נוסע. מרחק העצירה של הרכב הוא המרחק הכולל את מרחק התגובה ואת מרחק הבלימה פעמים כוח הבלימה לא מספיק, ויש צורך להיעזר בנוסף על כך, באספלט, בחול ובארץ שתלה והניח ד' בבריאה על האדמה, בכדי לקבל אפקט של תוספת בלימה. במדרש מובא "בשעה שברא הקדוש ברוך הוא את האדם הראשון, נטלו והחזירו לפני כל אילני גן עדן ואמר לו, ראה מעשיי, כמה משובחים הם! וכל מה שבראתי, בשבילך בראתי תן דעתך, שלא תקלקל ותחריב את עולמי. שאם קלקלת, אין מי שיתקן אחריך" (קהלת רבה פר' ז').
(בראשית תשפ"א)