זכו התנינים שיוזכרו בשמם בנפרד מכל שאר בעלי החיים שנבראו: "וַיִּבְרָא אֱ-לֹהִים אֶת-הַתַּנִּינִם הַגְּדֹלִים וְאֵת כָּל-נֶפֶשׁ הַחַיָּה הָרֹמֶשֶׂת אֲשֶׁר שָׁרְצוּ הַמַּיִם לְמִינֵהֶם" (בראשית א, כא). הטעם לכך קשור למקומם של יצורים אלה בתודעה של עמי קדם. לתנינים אלה שחיים במקווי מים (בניגוד לתנין במשמעות נחש), ניתנו מספר זיהויים, שנסמכים על מקבילות מהמקרא עצמו. הראשון הוא במשמעות הרווחת גם בימינו, שמו של תנין היאור (Crocodylus niloticus), הזוחל הגדול ביותר שחי באזור הסוהר הפורה. טורף-על מסוכן לחיות טרף ולבני אדם. הוא בולע את טרפו בנתחים גדולים וקיבתו מסוגלת לעכל גם עצמים קשים: "בְּלָעַנִי כַּתַּנִּין מִלָּא כְרֵשׂוֹ מֵעֲדָנָי הֱדִיחָנִי" (ירמיהו נא, לד).
התנין חי בא"י עד לשלהי המאה ה-19 בשפך נחל תנינים והיה היצור המזוהה ביותר עם הנילוס שבמצרים. התנין האימתני שימש במצרים העתיקה כאל מקודש לו סגדו במקדשים, כמו זה שנמצא באתר קום אומבו שעל שפת הנילוס במצרים העליונה ובו נמצאו עשרות תנינים חנוטים. פרעה שיחס לעצמו מעמד אלהי בחר בתנין כסמל לאלוהות. יחזקאל משתמש בתיאור ציד התנין כדימוי לנקמת הא-ל בפרעה: "… הנני עליך פרעה מלך מצרים התנים הגדול, הרבץ בתוך יאריו, אשר אמר לי יאורי ואני עשיתני" (יחזקאל כט, ג-ד; לב, ב-ג). המונח "תנין" כשם ספציפי לקרוקודיל התקבע בעברית רק משנות השלושים של המאה העשרים ע"י ועדת הלשון. עד אז הסופרים בתקופת ההשכלה נטו יותר לכנות בשם תנין את הלוויתן או שהיה זה שם קיבוצי.
במשמעות השנייה, התנין מתואר כיצור ימי ענק וגאה, המנהל כביכול מאבק עם הא-ל אשר מכניעו (ישעיהו נא, ט-י). אם הכוונה היא ליצור החי בימים הגדולים ובאוקיינוסים, הרי שמדובר בלווייתן הענק, היונק הגדול ביותר בעולם, כמו הלוויתן הכחול שאורכו עד יותר מ- 30 מטר ולמשקל עד 170 טון. לוויתן זה נצפה במפרץ אילת בחודש סיון תשע"ח (2018). לחופי ארץ ישראל מזדמן לעיתים נדירות לוויתן ראשתן Physeter macrocephalus)), שמגיע לאורך 18 מטר. הלוויתן מייצג אפוא את יצורי תהומות הים מול יצורי הארץ: "הַלְלוּ אֶת ה' מִן הָאָרֶץ תַּנִּינִים וְכָל תְּהֹמוֹת" (תהילים קמח ז). גם בתיאור בריאת העולם בספר תהילים נזכר רק הלוויתן מקרב כל יצורי הים בשמו: "לִוְיָתָן זֶה-יָצַרְתָּ לְשַׂחֶק-בּוֹ" (תהילים קד כה-כו). בכל התיאורים שבמקרא מתואר הקב"ה כמי שמגמד את יצורי הענק, משחק בהם ומכניעם. התורה מדגישה את התפיסה שא-לוהים לבדו הוא הבורא את הכול יש מאין, אף את התנינים הגדולים.
(בראשית תשפ"א)