באר בשדה, המתגלה בכל דור ודור

יעקב מגיע לבאר בשדה, והמקרא בוחר לפרט במדוייק את סדר הדברים המקובל ליד הבאר, עוד לפני שמתוארת כל פעולה של יעקב. אולי זה מה שהוביל את חז"ל (ב"ר ע) לראות בבאר ובסביבותיה מפתח פרשני מטפורי הרומז לזמנים ומקומות אחרים (ב"ר ע). נראה את הדרשה הראשונה תחילה:

"וירא והנה באר בשדה": זו הבאר, "והנה שם שלשה עדרי צאן רובצים עליה": משה אהרן ומרים, "כי מן הבאר ההיא ישקו העדרים": שמשם היה כל אחד ואחד מושך לדגלו ולשבטו ולמשפחתו, "והאבן גדולה על פי הבאר": אמר ר' חנינה כמלוא פי כברה קטנה היה בה, ונאספו שמה כל העדרים בשעת המחנות, "וגללו את האבן מעל פי הבאר והשקו את הצאן": שמשם היה כל אחד ואחד מושך לדגלו לשבטו ולמשפחתו, "והשיבו את האבן על פי הבאר": למקומה בשעת המסעות.

מדוע בוחר המדרש להעתיק את הבאר מחרן למדבר?

הגעתו של יעקב לבאר מסמנת רגע מכריע בתולדות האומה: יעקב עומד להתחיל בדיוק כאן את העמדת 12 השבטים. אין זו באר פרטית. "מעשה אבות סימן לבנים", והבאר של יעקב לוקחת את חז"ל אל הבאר הלאומית: הבאר ממנה ישתו בהמשך הדרך שבטי ישראל-יעקב. צאן קדושים.

בהמשך לוקחת אותנו הבאר למסע רחוק וסימבולי אף יותר:

דרשה ובה הבאר היא ציון בשעת העליה לרגל, מן הבאר שואבים רוה"ק, והאבן שעליה היא שמחת בית השואבה (וכמו קודם, היא אינה מכשול). הצאן הם העולים לרגל. המים הנשאבים אינם רק מים שמנוסכים על גבי המזבח, כי אם רוח הקודש. בהמשך מופיעות דרשות דומות, לפיהן מדובר בבתי הדין שבא"י מהם שומעים את הדין, סנהדרין ששלושת עדריה הם ג' שורות של תלמידי חכמים, המבארים את המים – את ההלכה, ודעה לפיה מדובר ברמז להתגלות שבמעמד הר סיני

נסיים בדרשה האחרונה, האקטואלית לימינו:

"ד"א "וירא והנה באר" זו בית הכנסת, "והנה שם שלשה עדרי צאן" אילו שלשה קרויים, "כי מן הבאר ההיא וגו'" שמשם היו שומעין את התורה, "והאבן גדולה" זה יצר הרע, "ונאספו שמה כל העדרים" זה הציבור, "וגללו את האבן" שמשם היו שומעין התורה, "והשיבו את האבן" שכיון שיוצאים יצר הרע חוזר למקומו.

כל אחד ואחת מאיתנו פוגשים בכל שבוע את הבאר, שיכולה להרוות אותנו בתורת מים חיים. לבד, קשה להתגבר על חסמים, והבאר עלולה להישאר בלתי נגישה. הציבור המתכנס יחד לשמוע את דברי התורה, הוא הנותן לנו את הכוח לשמוע ולחיות.

(ויצא תשפ"ב)