איש האדמה ואיש האדם

"וגם את נח באהבה זכרת". מלים אלה, מתוך תפילת הזיכרונות של ראש השנה עוד מהדהדות באוזנינו. וכמאליה עולה השאלה מה טעם דווקא לנוח נדרש זכרון "באהבה", אהבה שאינה נזכרת בשאר זיכרונות.

יהא אשר יהא, דמותו של נח נדרשה לשבח ולגנאי. מחד גיסא, צדיק, אך מאידך גיסא, "צדיק בפרווה", צדיק רק "בדורותיו", שאילו היה בדורו של אברהם – לא היה נחשב כלום (רש"י"). כלום, שום דבר. גארנישט. צדיק שניצל מן המבול עם בני משפחתו, אך לא נקף אצבע כדי להציל את שאר העולם. צדיק המסתגר לו בתיבה, מדופנת היטב, הרחק מן ההמון המתהולל, מוגנת מן הסערות המשתוללות בחוץ. צדיק הממית עצמו באוהלה של תורה, יושב לו ספון בדל"ת אמות של הלכה, אך אינו פותח את הצוהר, החלון, כדי לראות מה קורה 'בחוץ', ולחוש בצערם של הנמצאים שם, משוועים ליד תומכת ואוהבת.

אחרי המבול, יוצא נח לעולם. הוא, ואשתו, ובניו, ונשי בניו. הוא מסיר את מכסה התיבה, ולעיניו נגלה מחזה מחריד. עולם חרב. שומם. "וירא והנה חרבו פני האדמה". לנוכח מחזה זה, גם לנח אין מלים. לא קריאת שבר ולא אנחה קורעת לב. שתיקתו זועקת הרבה יותר מן הצעקה.

הימים חולפים, שנה עוברת. נח מתחיל בבניין. מעלה עולות במזבח. והקב"ה עונה לו משמים. מברך אותו, מצווה עליו "פרו ורבו ומלאו את הארץ", הַתְחִילו הכל מחדש. בה בעת הוא מדגיש את הציווי הגדול מכל: שמירת הנפש ואיסור שפיכות דמים.

"אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו. ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש… ומיד האדם, מיד איש אחיו, אדרוש את נפש האדם. שופך דם האדם, באדם דמו ישפך, כי בצלם א-להים, עשה את האדם". דם ואדם, יזע ודמעות.

כנגד חזרה כפולה ומשולשת, מרובעת ומחומשת זו של ה"אדם", עולֶה כמאליו כינויו של נח בהמשך הפרשה: "ויחל נח איש האדמה, ויטע כרם".

לא איש האדם, אלא איש האדמה.

ומה בין זה לזה?

פרשנים, ראשונים כאחרונים, נדרשו לשם תואר מיוחד זה. וכל אחד מהם הלך בדרכו, זה בכה וזה בכה. כך, למשל, מפרש רש"י על אתר: "איש האדמה – אדוני האדמה, כמו 'איש נעמי' (רות א, ג)". מר אדמה. Mr. soil.

האבן עזרא רואה בכינוי זה תואר שהוא מעבר לציון סתמי על נייר המכתבים או על דלת הכניסה לבית. לדידו, מציין הכינוי את בקיאותו של נח ברזי החקלאות: "יודע עבודת האדמה, והיא חכמה גדולה".

הרמב"ן, לעומתם, רואה בכינוי זה ביטוי ל'אדנותו' של נח על כל העולם, איל הון בעל מרחבי נדל"ן אינסופיים: "איש האדמה כמו 'אנשי העיר' (בראשית יט, ד),  בעבור היותו דר בכל האדמה", והוא מוסיף היקש לעשיו: "וכן 'איש שדה' (שם כה, כז) – העומד שם כל היום תמיד… או שנתן לבו לעבוד את האדמה, לזרוע ולנטוע, בעבור מצאו הארץ שממה, שכל נבדל לדבר [=אדם שמייחד את כל עשייתו רק לדבר אחד] ייקרא כן: 'אנשי העיר' – הם יושביה, ו'אנשי דוד' (שמ"א כג, ג) – עבדיו, ו'איש          הא-להים (דברים לג, א) – המיוחד בעבודתו וכך אמרו בבראשית רבה: 'איש האדמה'  – בורגר [=עובד אדמה] לשם בורגרות. ואמרו שהיה להוט אחר האדמה, והנה הוא ייחוס".

ייחוסו של נח התבטא בכך שהיה מסור לאדמה. בכל לבבו, ובכל נפשו, ובכל מאדו. מבוקר ועד ערב. וורקוהוליק מושבע. בשבילו, לא הייתה האדמה הדבר החשוב ביותר. היא הייתה הדבר היחיד.

אכן, כפי שהצביע מו"ר הרב אהרן ליכטנשטיין ע"ה, שכרותו של נח הנסמכת לפסוק זה מלמדת שנטיעת הכרם, העיסוק הבלתי פוסק ב"עבודת האדמה", לא בהכרח היטיבה עם נח. נח היה לשיכור, המתגולל בקיאו בתוך אוהלו. נח "השתכר" מהצלחתו. מהמיליונים שנצברו בקופתו. מהנכסים שרכש. עוד מטוס פרטי ועוד יאכטה. עוד אחוזת נופש ועוד מתחם נדל"ני מניב.

מעבר להיקסמות מן הכסף, השעבוד לעבודת האדמה מבטא את ריחוקו של נח מן הקודש, מחיי הרוח, והשתעבדותו המוחלטת לחומר, לחולין. כמדרש חז"ל על אתר: "ויחל נח – שעשה עצמו חולין".

וקשה: מה טיבה של גנות זו? הלוא מדברי ה' לאחר המבול, למד ריש לקיש כי "גוי ששבת – חייב מיתה"? ושמא תאמר: לא על שעבד את האדמה נתגנה נח, אלא על שהיה "להוט אחר האדמה"; אין הדבר כן, שהרי כבר דרש ריש לקיש: "מאי דכתיב 'עובד אדמתו ישבע לחם' (משלי יב, יא)? אם עושה אדם עצמו כעבד לאדמה – ישבע לחם, ואם לאו – לא ישבע לחם". מה פסול מצאו אפוא חכמים בהתנהגותו של נח?

בבואו ליישב שאלה זו, הביא הרב ליכטנשטיין את דברי המדרש: "אמר רבי ברכיה: חביב משה מנח. נח, משנקרא 'איש צדיק' נקרא 'איש אדמה', אבל משה, משנקרא 'איש מצרי' נקרא 'איש הא-להים". והוסיף: עבודת האדמה כשלעצמה, חשובה וחיונית היא, ולא בגינה ביקרו חז"ל את נח. כישלונו היה בהגדרתו כ'איש אדמה'.

כל עוד היה 'איש צדיק' העוסק בעבודת האדמה, לא היה בנח כל פגם. אבל כאשר הפך ל'איש אדמה', כאשר עיסוקו השתלט על זהותו, הפכה עבודתו בבת אחת מהצלחה לכישלון.

יש אדם הרואה את עיסוקו כמטרה כשלעצמה, ובהתאם לכך הוא מגדיר את זהותו. לא כזה היה נח; הוא לא לקה בתפיסת עולם מצומצמת וחומרית שכזו. בצאתו מן התיבה ראה נח עולם שמם וחרב, ומתוך השקפה רוחנית נשגבה ואיתנה הבין כי "לא תֹהו בראה, לשבת יצרה" וכי עליו ללכת בדרכי א-לוהיו, להשתתף במעשה בראשית וליישב את העולם מחדש.

אכן, שככל שעבר הזמן הלכה המטרה הנעלה הזאת והיטשטשה, הלכה והתרחקה, ועבודת האדמה הפכה ליעד ומטרה כשלעצמה. עיסוקו של נח השתלט על זהותו, וכאן התהפך גם יחס המקרא אליו ו'איש צדיק' הפך ל'איש האדמה'. "שלושה הם שהיו להוטים אחר האדמה ולא נמצא בהם תועלת, ואלו הן: קין, נח ועוזיהו".

ואם תרצו: גנותו של נח הייתה בהיותו "איש האדמה" ולא "איש האדם". השתעבדותו המוחלטת לעבודת ה'אדמה', לצבירת ההון, הרכוש והנכסים, טִשטשה אצלו את דמות ה'אדם' שלצִדו. הוא "לא ראה את עובדיו ממטר" ולא נתן דעתו לכל אותם אלפים ורבבות שמצויים לצד מפעליו, את כל אותם דרי רחוב ששרועים על המדרכה בסמוך למגדלי היוקרה שבנה, את שאר בני האדם שנאנקים בסבלותיהם.

פרשת נח קוראת לנו לעסוק ביישובו של עולם, לטעת כרם, לבנות עולם חרב, אך בה בעת היא דורשת מאתנו לזכור כל העת שלא האדמה עיקר, אלא האדם.

(נח תשפ"א)