גם מנהיגים טועים

בין הפרטים הראשונים שהפרשה מתארת מצויה בקשתו 'המוזרה' של אברהם מאשתו-שרה, רגע לפני שהם עוברים את ביקורת הדרכונים ונכנסים למצרים: "הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את… אמרי נא אחותי את, למען ייטב לי בעבורך וחיתה נפשי בגללך". בקשתו של אברהם מציפה בעיה מוסרית חמורה. לא די שאברהם מבקש משרה לסכן את עצמה כדי להציל את עצמו, הוא מבקש לנצל את המציאות כדי להרוויח. רש"י: "למען ייטב לי בעבורך – יתנו לי מתנות".

הרמב"ן כותב: "ודע כי אברהם אבינו חטא חטא גדול בשגגה שהביא אשתו הצדקת כמכשול עוון מפני פחדו פן יהרגוהו, והיה לו לבטוח בשם שיציל אותו ואת אשתו ואת כל אשר לו, כי יש באלוקים כח לעזור ולהציל". האברבנאל מוסיף: "מי האיש המעלה שיבחר בחיים עם קלון נמרץ כזה ויבקש תועלת והטבה בהיות אשתו מזנה עם אחרים. ויותר ראוי היה שיבחר במות לבלתי עשות נבלה".

קושי עצום זה הביא את חז"ל ופרשני המקרא לנסות ולמצוא צדדים חיוביים לבקשתו של אברהם. מרתקת גישתו של הרש"ר הירש שמסביר: אין התורה מעלימה את השגיאות, השגגות והחולשות של גדולי ישראל; ודווקא על ידי כך היא מטביעה על סיפוריה את חותם האמת. לאמתו של דבר, ידיעת חטאם של גדולי ישראל איננה מנמיכה את דמותם, אלא להיפך: דמותם גדולה ומאלפת – בעצם החטא שחטאו. אילו הזהירו כולם כזוהר הרקיע ללא רבב ושמץ פגם, היינו סבורים שטבעם שונה מטבענו, והוא למעלה מהישג ידינו. ללא תאווה וללא מאבק פנימי – היו מידותיהם הטובות רק תוצאה מטבעם הנעלה. לא בזכותם קנו את מידותיהם, ואין הם יכולים להיות לנו למופת. טול לדוגמה את מידת הענווה של משה. אלמלא ידענו, שהוא עלול גם לכעוס, היינו סבורים, שמידת הענווה טבועה בו מלידה, ולא לנו ללמוד הימנה. רק משעה שאמר: "שמעו נא המורים", הרי במקום שנמצא את ענוותנותו, שם נמצא את גדולתו: הוא קנה את הענווה ביגיעה רבה, בשליטה עצמית ובעידון עצמי; וכולנו מצויים להידמות אליו, שכן כולנו מסוגלים לכך. ואין התורה מספרת על חטא, אלא אם כן עונשו בצדו.

הרש"ר הירש בהסתכלות אמיצה, מניח את האמת כפי שהיא מבלי לנסות ולייפות אותה, עם תביעה אחת: תתמודדו. לשיטתו, הטעויות הן חלק בלתי נפרד מהחיים, וההתמודדות איתן מבליטה את גדולת האדם.

(לך לך תשפ"א)