פראיירים לא מתים, הם רק חיים יותר באושר

"עזוב אותך, שטויות", אמר לי האבא הזה באסיפת הורים כשהגשתי לו את הציונים של הילד שלו.

"לא הבנתי. אתה לא מעוניין לראות את הציונים של הילד שלך במתמטיקה, אנגלית ולשון?", שאלתי.

"וואלה, אני אגיד לך את האמת", ענה לי, "זה לא כזה דחוף לי. יותר דחוף לי לדעת שהילד שלי יהיה מאושר ובשביל שהוא יהיה מאושר אני רוצה לדעת שהוא עושה חסד למען הזולת ונותן מעצמו. אז הנה אני שואל אותך את השאלה שבאמת חשובה לי: הילד שלנו, עשה היום כבר פעולה של חסד ונתן למען הזולת?"

בשלב זה, השיחה איתו נראתה לי כמו 'הזיה' אחת גדולה: הורה שלא אכפת לו מהציונים של הילד שלו. אבל אז הוא הפנה אותי למחקר שהופיע בעיתון 'הארץ':

"חוקרים מצאו מנגנון מוחי שמקשר בין מחויבות לנדיבות לבין אושר. אצל נבדקים שנתנו לזולתם ולא לעצמם – הפעילות המוחית השתנתה באופן שגרם להיות מאושרים יותר".

מחקר נוירולוגי שפורסם לאחרונה מצא שמחויבות לנדיבות עשויה להגביר את האושר בעקבות מנגנון עצבי שמקשר ביניהם. המחקר, שפורסם בכתב העת Nature Communications, מצא כי התנהגות נדיבה שינתה את הפעילות המוחית באופן שמגביר את רמת האושר, גם אם המעשה הנדיב היה קטן או מדומה.

חוקרים גייסו 50 גברים ונשים ונתנו להם 25 פרנק שוויצרי (כ-25 דולר) פעם בשבוע במשך חודש. מחציתם התבקשו לבזבז את הסכום הזה על עצמם, ומחציתם קיבלו הוראה לבחור בכל שבוע אדם אחד ולהוציא עליו את הכסף (למשל להזמין אותו לארוחת ערב). במלים אחרות, קבוצה אחת (הניסוי) נתבקשה להיות נדיבה, והשנייה (הביקורת) נתבקשה להיות אנוכית. החוקרים רצו לבדוק אם השערתם נכונה – כי משתתפים שהתחייבו לתת את 25 הפרנק לאחרים יתנהגו בנדיבות רבה יותר במשימת קבלת ההחלטות, וגם ידווחו יותר על עלייה ברמת האושר ביחס לקבוצת הביקורת. התוצאות אישרו את השערתם".

***

הפסקתי לספור את כמות הפעמים בהם נתקלתי כמחנך בהורים שמתקשרים אליי ודורשים להעלות עוד נקודה במבחן במתמטיקה בגלל שהם בטוחים שהציונים הללו ייטיבו עם העתיד של הילדים שלהם. עכשיו, אחרי שקראתי את המחקר הזה שהראה לי אותו הורה על המתאם הישיר בין האושר שלנו לנטייה שלנו לתת, אני שואל את עצמי:

היכן הם ההורים שיתקשרו אליי בבהלה וישאלו אותי כמו אותו אבא את שאלת מיליון הדולר:

"תגיד, הילד שלנו עשה היום כבר פעולה של חסד ונתן למען הזולת?"

(תולדות תשפ"א)