צער בעלי החיים אמור להיות שיקול בכשרות הבשר

כשרות הבשר תלויה לא רק במין החיה שאותה אנו אוכלים. גם כשמדובר בחיות טהורות, עלינו לשחוט אותן כהלכה ולמלוח את הבשר שלהן כדי להוציא את דמן, לפני שנאכל אותן. צווים אלה גורמים לנו להבין שלא רק ההבדלה בין מה שאנו מכניסים לפה היא יסוד הכשרות אלא רעיון עמוק מכך, שעלינו לוודא שאנו משמרים אותו גם היום.

מדוע בשר כשר מחייב שחיטה? שני טעמים עיקריים מופיעים בספרות הראשונים. הטעם האחד גורס ששחיטה היא ההמתה הקלה ומעוטת הסבל ביותר עבור החיה. כך מנסח זאת בעל ספר החינוך (מצווה תנא):

"שלא נצער בעלי החיים יותר מדאי, כי התורה התירן לאדם למעלתו לזון מהם ולכל צרכיו ולא לצערן חינם. וכבר דברו חכמים הרבה באיסור צער בעלי חיים".

המחשבה מכוונת אפוא לחיה. מצוות השחיטה דואגת לכך שהיא כמעט שלא תחוש דבר בעת המתתה ולא תצטער לחינם.

אך בעל ספר החינוך מביא טעם נוסף, שונה במהותו:

"לפי שידוע כי מן הצוואר יצא דם הגוף יותר מבשאר מקומות הגוף, ולכן נצטוינו לשחטו משם טרם שנאכלהו, כי משם יצא כל דמו, ולא נאכל הנפש עם הבשר".

על פי הטעם הזה, השחיטה לא נועדה להיטיב עם החיה אלא נושאת מסר עבור האדם. עלינו לזכור שגם כשאנו אוכלים בשר, מדובר ביצור חי, עם נפש וכוח חיים. מה שמבטא את עובדת היותו חי הוא הדם הזורם בו. לכן עלינו להורגו בצורה כזו שרוב הדם יצא ממנו ולא ייבלע בו. חיתוך העורק בשחיטה גורם לכך.

אפשר לומר שזהו גם הטעם העומד מאחורי חיוב המליחה ואיסור אכילת הדם. עלינו להפריד בין הבשר ובין הנפש, ולאכול רק את החלק בגשמי שבחיה, שכן, בלשונו של ספר החינוך: "אין ראוי שתאכל הנפש את הנפש". עלינו לזכור תמיד שבשר איננו מוצר צריכה סתמי, מדובר ביצור חי.

הבדל בין הטעמים השונים לחיוב השחיטה יכול לבוא לידי ביטוי בסוגיית ההימום. לפני כשנתיים אישר בית המשפט האירופי לצדק פסיקה של בית משפט בבלגיה, שאסר את השחיטה משום צער בעלי חיים. הדרישה היתה לעשות הימום לחיה לפני הריגתה כדי לחסוך ממנה סבל. על פי הטעם הראשון שראינו לשחיטה, מאד הגיוני לקבל את הדרישה הזו, כדי למנוע צער נוסף לחיה. אך על פי הטעם השני יכולה להיות בכך בעיה, שכן ההימום מחליש את זרימת הדם ופוגע ביציאת הדם במהלך השחיטה.

על כל פנים, המשותף לטעמים הוא שעלינו להפנים שכשאנו אוכלים בשר אנו עומדים מול יצור חי, בעל קיום עצמאי, שלא נוצר רק כדי לשרתנו. לכן צריך לכבד את הנפש שלו ולהימנע מאכילתה, וכן יש למעט בצערו ככל שניתן. ההיתר שניתן לנו לאכלו אינו מבטל את קיומו כישות חיות.

בחברה התעשייתית אנו נוטים לשכוח זאת. אנו אוחזים פעמים רבות בבורות מרצון; איננו רוצים לשמוע או לדעת מה עובר על בעלי החיים עד הגעתם לאטליזים ולסופרמרקטים. אנו מעדיפים לראות אותם כעוד מוצר צריכה פשוט, ליד דגני הבוקר והשוקולדים. אך יחס זה אינו נוכן ונוגד את גישת התורה.

צער בעלי החיים אמור להיות שיקול בכשרות הבשר. מובילים או בתי מטבחיים שמתעללים בבעלי חיים לא יכולים להיות מקום כשר, גם אם השחיטה נעשתה כדין. אם העוסקים במלאכות הללו מתכחשים לכך שלפניהם יצורים חיים, איבדנו את מהות הכשרות. הלוואי והרבנות היתה מכניסה זאת כשיקול למתן הכשר. הלוואי ושוחטים היו מקפידים על כך כמו על חדות הסכין. הלוואי ומשגיחי הכשרות היו בודקים לא רק את סוג המלח אלא גם את היחס הכללי לבעלי החיים. אז היתה הכשרות שלמה.

זהו תיקון שביכולתנו לעשות כיום, כשהבשר עודנו מגיע מן החי. צריך להגביר מודעות, לראות תחקירים, לא לבחור בבורות מרצון אלא בראש ובראשונה להתחיל להתעניין. איכפתיות היא תחילתה של כל מהפכה.

(כי תשא תשפ"ג)