עליית נשים לתורה – חלק ב'

את הרשימה הקודמת הקדשנו להיכרות ראשונית עם סוגיית עליית נשים לתורה. ראינו כי לשון הברייתא ממסכת מגילה (כג, א) "הכל עולין למנין שבעה ואפילו קטן ואפילו אשה. אבל אמרו חכמים: אשה לא תקרא בתורה, מפני כבוד צבור", מלמדת לכאורה שקיים היתר עקרוני לאישה לעלות לתורה, ורק מסיבה שהגדרנו אותה פוליטית (בענייננו 'כבוד הציבור') הדבר נאסר עליה.
פרשנות זו לדברי הברייתא נראית פשוטה (כזכור, ברשימה הקודמת הבאנו ברייתא הדומה לה שעוסקת בברכת המזון, משם מתברר שאכן זהו פירושה), והיא אכן מופיעה בראשונים. בעקבות פרסום הדברים קיבלתי מספר תגובות שהעירו בצדק כי ישנן פרשנויות אחרות, שלדעתן יש פסול עקרוני (בלשוננו, הלכתי) המונע מנשים לקחת חלק בקריאת התורה. נקדים ונאמר: סוגיה זו הינה מורכבת ומסועפת. לא רק לשון הברייתא מתעתעת, אלא בכלל תקנת הקריאה בתורה איננה פשוטה להבנה (האם זו חובת יחיד או ציבור, הקורא הינו שליח או לא, מה מעמד המברך וכו'). הוסף לכך את השינויים שחלו באופי המעמד עם השנים (פעם העולה היה קורא והיו מברכים רק בתחילת הקריאה ובסופה) ותמצא מדוע קשה מאד למצוא קו מוצק וברור בסוגיה. כהרגלנו, ננסה לעמוד על שורשיה העקרוניים.
נביא אם כן את דעת הפוסקים שטוענים כי יש פסול עקרוני בעליית נשים לתורה, בראשם הרמב"ם. כאשר הרמב"ם בא לפסוק הלכה בעניין זה הוא לא ציטט את לשון הברייתא במלואה אלא קבע נחרצות: "אשה לא תקרא בציבור מפני כבוד הציבור" (הלכות תפילה יב, יז). אין בדברי הרמב"ם ולו רמז לכך שבאופן עקרוני הדבר מותר. את החלק הראשון הוא השמיט והותיר רק את הקביעה האוסרת: אישה לא תקרא בציבור. כיצד אם כן הוא יסביר את דברי הברייתא שהראתה מלכתחילה צד להיתר? פירוש מעניין לדבריו מביא הרב קפאח בפירושו למשנה תורה:
"ניחא לרבנו (=רמב"ם) דקריאה זו תקנתא דרבנן, והם אמרו בשעת התקנה שכל השייכים בקדושת ישראל שייכים בקריאה זו. ומברכת אף שאינה מצווה לפי… שאין ברכות הללו אלא הודאה לה'… ונשים ודאי שייכות בקדושה זו. וכבוד הצבור דאמרינן כיון שאין קורין בתורה בפחות מעשרה אנשים… אינו כבוד למנין שיקרא מי שאינו שייך לצירוף מנין עשרה."
לפי פירושו של הרב קפאח בדברי הרמב"ם, אין הברייתא מתארת שני שלבים בהתגבשות דין עליית נשים לתורה – קרי, שבהתחלה הדבר הותר ולאחר מכן, מסיבות פוליטיות, נאסר – אלא שלפנינו תקנה אחת שלה שני פנים. כלומר, מצד אחד, תקנת קריאת התורה חלה בכל ישראל (ראה שם הלכה א'), ובזה אף נשים שייכות (אם כי לא מצוות), אך מצד שני, היות ונתקן לקרוא קריאה זו בציבור, הרי שבזה אין נשים שייכות, שהרי אינן נוטלות חלק במניין. לפי פירוש זה, המסר שעולה מהברייתא הוא קבוע ויציב – אישה לא עולה לתורה שכן באופן קבוע היא אינה חלק מציבור (מניין). לכן הרמב"ם לא ראה צורך לצטט את החלק הראשון של הברייתא והותיר רק את ההוראה שבסופה – אישה אינה עולה לתורה. הסיבה איננה פוליטית אלא הלכתית – היא אינה חלק מציבור.
הרבנים דב ואריה פרימר במאמרם הארוך בסוגייה זו מצאו שעמדה עקרונית שכזו היא נחלתם של פוסקים רבים מספור. ההסבר לשיטתם ללשון הברייתא שבתחילה התירה ולבסוף אסרה הוא שההיתר ניתן בשעת הדחק:
"אין יסוד להנחה שנשים חייבות בקריאת התורה, ושיש להן זכות מלאה לעלות לתורה… אדרבא, נשים אינן חייבות בקריאת התורה; ולכן אין כל סיבה שיהיה להן תפקיד מוגדר במסגרת זו. בצעד חריג, מתוך חשש למצב שבו לא יהיו מספיק גברים שיודעים לקרוא בתורה – שקלו חז"ל לאפשר לנשים לעלות לתורה… עם זאת, בעקבות השיקול של כבוד הציבור לא רצו חז"ל שההיתר יהפוך לנוהג נורמטיבי." (נשים, קריאת התורה ועליות, גירסא עברית, עמ' 10; וכן ראה שם עמ' 22)
הקערה התהפכה כאן על פיה. במקום לומר שנקודת המוצא היא שנשים לוקחות חלק בקריאת התורה והחידוש הוא שאסור להן לעלות מפני כבוד הציבור, עולה מדבריהם כי מלכתחילה הדבר לא הותר אלא משום שעת הדחק, ורק היתר זמני זה הוא שנאסר מפני כבוד הציבור.
האם פרשנות זו סתמה את הגולל על אפשרותן של נשים לעלות לתורה? על כך נדון בפעם הבאה.
"המאמר איננו פסק הלכה אלא עיון הלכתי-למדני".
(תולדות תשע"ו)