פתאום קם אדם בבוקר ומגלה ש"הנה היא לאה", וכשהתברר לו, ליעקב, שהוא עשה את כל ליל נישואיו עם האישה הלא-נכונה, הוא פונה בקובלנה לאבי הנערה, שהתגלה כרמאי בעל צווארון לבן, ולבן משיב לו: "מַלֵּ֖א שְׁבֻ֣עַ זֹ֑את וְנִתְּנָ֨ה לְךָ֜ גַּם־אֶת־זֹ֗את". מה הייתה כוונת לבן כשאמר "ונתנה" – בלשון רבים, ולא "ואתנה" – בלשון יחיד, הרי הוא זה שנותן את בנותיו?
לדברי פרשנים רבים התכוון לבן להטיל את האחריות למרמה על אנשי המקום, וטען שהם לא הניחוהו לתת את הצעירה לפני הבכירה (רמב"ן, רחב"ע, מלבי"ם). דרכו של נוכל שנתפס בקלקלתו לברוח מאחריות אישית על ידי הטלתה על זולתו. ההתחמקות האידיאלית עבור האשם, היא בטענה שיש איזה גוף אמורפי, מופשט ואנונימי, כגון: הציבור ומנהגיו, שכפו עליו את הכללים. כך מנסים עבריינים לחמוק מאחריות אישית בטענה שהם רק בורג במכונה הציבורית הגדולה, הממסד, המפלגה, הארגון וכדומה, ולכן אין מקום לבוא אליהם בטענות (ראו: נחמה ליבוביץ, עיונים חדשים, עמ' 228).
אל מול לבן ניצב יעקב, המצטיין כל חייו בלקיחת אחריות. כשהתברר לו שנשא את לאה במקום רחל, הוא לא התנער מאחריותו לה, ולא העלה על דעתו לגרשה, אלא נשאר אחראי ומחויב לה. המדרש מספר שכאשר שאל יעקב את לאה בבוקר שלמחרת החתונה: "למה רימית אותי? אמרה לו: ואתה למה רימית אביך… ואמרת לו אנכי עשו בכורך?" יעקב שתק, ולא ניסה לתרץ ולהצדיק את מעשהו, הוא לא הטיל את האשמה על אמו, ולא טען שרכש את הזכות לברכה עם קניית הבכורה, אלא קיבל על עצמו אחריות מלאה.
תודעת האחריות של יעקב לא מתמצה בהתמודדות עם מעשים בעייתיים; היא ניבטת אלינו מתוך מעשיו החיוביים. בהגיעו לחרן הוא מתערב בראותו רועים שכירי יום שבטלים ממלאכתם, והוא מגולל את האבן שעל פי הבאר ומשקה את צאן לבן, מבלי שנתבקש. בהמשך, כשלבן מאשים אותו בגניבת התרפים, מקבל על עצמו יעקב אחריות, עד כדי גזירת עונש מוות על הגנב, כי יימצא.
כשיוסף נעלם חש יעקב אחריות להיעלמותו, והד לכך מצאו חז"ל בדבריו ליוסף בנו בפגישתם המחודשת: "אָמוּתָה הַפָּעַם אַחֲרֵי רְאוֹתִי אֶת פָּנֶיךָ כִּי עוֹדְךָ חָי". המדרש מסביר: "סבור הייתי למות שתי מיתות, בעולם הזה ובעולם הבא… שיתבעני הקב"ה מיתתך. עכשיו, שעודך חי, לא אמות אלא פעם אחת."
סמל ללקיחת האחריות של יעקב אפשר למצוא באירוע שהתרחש לפני עוברו במעבר יבק, כאשר "חזר על פכים קטנים" – ביטוי של אחריות לכל דבר קטן בחיים.
לא אחת אנו עדים לאנשים, שכמו לבן, מנסים לחמוק מאחריות על מעשיהם. לעומתם, התברכנו גם ברבים וטובים שנענים לאתגרי המציאות המשתנה, ומגיבים לקול העולה ממנה לקחת אחריות, לפעול, להשפיע ולהושיט יד. הדרך שהחלה בַ"קֹּול ק֣וֹל יַעֲקֹ֔ב", והדהדה במילותיה של חנה סנש: "קוֹל קָרָא, וְהָלַכְתִּי", ממשיכה באותם אנשים טובים שתמיד נמצאים באמצע הדרך.
(ויצא תשפ"א)
במחילה – ראשית דבריך נפלאים, אך מסקנתך מופלאה ונשגבה מבינתי הדלה.
יעקב אבינו, הצטיין ומסומן כאיש אמת. תתן אמת ליעקב. דווקא בסיפור לבן, אנו רואים את יעקב התם, יעקב נעים ההליכות והספגן, נעמד עם כל כוח האמת כנגד העוולה של לבן כשהוא מבין את הנזק הרוחני הצפוי ממנו.
המציאות המשתנה – בה בני דורו פונים לעושק החלש, לגניבת דעת של הרועה המוחלש, לא השפיעו על איש האמת. וברגע האמת יצא הוא למלחמה חזיתית גלויה מול לבן הארמי והרמאי. לא חת מפניו, הטיח בו את דעתו ביושרה ותקיפות של איש אמת שאינו נרתע.
דווקא לעניות דעתי אני מוצא ביעקב את. העוצמה לא להיכנע לתכתיבי המציאות המשתנה – והיא תמיד משום מה לרעת שומרי הגחלת והמסורת, משום מה קדמה מתוייגת כניפוץ ערכי בית אבא – כשיש אפשרות לפרשנות, שדווקא העמידה על המשמר ואי כניעה לתכתיבי מציאות מדומה ומשתנה, כשיסוד ההלכה השרירה והקיימת תמיד, היא הייתה נר לרגלי יעקב אבינו איש האמת. וכשהיה צריך, לא בחל ליטול מקל נדודים ולעזוב את החברה המשתנה בה חי. בברכת שבת שלום.