הרב יובל שרלו (ראש ישיבת אורות שאול תל אביב וראש המרכז לאתיקה בארגון רבני צהר)תקופת הזוהר של ימי בית חשמונאי לא התמידה זמן רב. על אף העובדה שהם הובילו מהפכה אמונית ולאומית בסדר גודל עצום, הם עצמם לא נותרו באותה עמדה בה התחילו. בעוד שמלכתחילה כוהנים היו, ומכוח הזיקה למקדש הם פעלו, הרי שבהמשך דרכם ביקשו גם שלטון פוליטי ומלוכני, והכניסו עצמם לאותה מערבת מסוכנת של עירוב כוח ושלטון. סימני ההתייוונות לא אחרו לבוא, ובעקבות סימני ההתייוונות אף ההתייוונות עצמה. צאצאי בית חשמונאי לא נותרו נאמנים למגמה הראשונה של חנוכה, ואט אט החדירו לממלכתם שלהם עצמם את היוונות המאוסה נגדה נלחמו. מאוחר יותר פנו בפועל לנציגי מעצמה זרה – רומא – כדי שתכריע בשאלות פנים מדיניות, ומכאן ועד לבואה של רומא ולהשפעה זרה על השלטון, עד לכיבושו המוחלט, הדרך לא ארכה. חז"ל ציינו כי מבית חשמונאי לא נותר דבר, אפילו הנשים, וכל הטוען שמבית חשמונאי הוא בא חושף את העובדה כי למעשה הינו עבד.
על רקע היסטוריה עגומה זו תמוהים דברי הרמב"ם, אשר בדברו על חג החנוכה הוא מציין כעובדת יסוד מהותית וכסיבה עיקרית לחג את העובדה שחזרה מלכות לישראל כמאתיים שנה. לאמור: הרמב"ם חוגג את ממלכת ישראל העצמאית, על אף העובדה שהתייוונה, על אף העובדה ששנים לא מעטות היא פעולה בחסות רומי, על אף העובדה שבתקופה מסוימת מלך בה אדם כמו הורדוס, ועל אף כל מגרעותיה. המדינה היהודית העצמאית נחשבה במשנת הרמב"ם כיסוד שיש לציים אותו לדורות.
יחסו של הרמב"ם צרך להיות מורה דרך לדורות. יש קבוצות ביהדות המאמינה והנאמנה אשר התנו את יחסם למדינה בשאלה האם המדינה משרתת את שמירת התורה והמצוות אם לאו. יש שהתנו את היחס למדינה בשאלה האם המדינה משרתת את מצוות ישוב הארץ עם לאו. יש שהתנו את יחסם למדינה לאור השאלה האם היא מצליחה לכנס אל תוכה את העם היהודי אם לאו. חשוב מאוד שלא להמעיט כלל וכלל בשאלות אלו, וחשוב מאוד לתבוע תביעה מתמדת ממדינת ישראל של היום להיות זו שמקדמת את האומה לקראת דמותה המלאה בשמירת תורה ומצוות, מכנסת אל תוכה את העם היהודי, ומהווה כלי עיקרי במימוש מצוות ישוב הארץ על פני ארץ ישראל כולה. ברם, יחסנו למדינה נובע מעצם ההחשבה העיקרית של עצמאות מדינית יהודית, ושל מרכזיות השיבה אל ההיסטוריה.
חלק בלתי נפרד מהחשבה זו בדבר החשיבות העליונה של עצמאות מדינית היא קבלת כללי הפעולה של מדינה זו. ציות לחוקי הצבא ולפקודותיו הוא נשמת אפה של מדינה. זה בדיוק ההבדל בין אוסף של פלאנגות לבין מדינה ריבונית. על כן, חובה עלינו, כחלק מחג החנוכה, לקבל את משמעותו על הטוב והרע בו – הטוב הוא ימיהם הראשונים של החשמונאים וטיהור המקדש, והרע שבו הוא ההכרה במערכת זו גם כשאינה פועלת בדרך הראויה.
האם ללא גבול ? חס ושלום. אין אדם בעולם שמותר לו להיות מחויבת למדינה ללא גבול. לא לחינם נקבע בחוק העיקרון של פקודה בלתי חוקית בעליל, והגדרתה כפקודה שדגל שחור מתנוסס מעליה. קביעה זו מתאימה מאוד לדברי הרמב"ם עצמו, המדבר על גבולות הציות בפקודתו של המלך. ברם, מצבים אלה נמצאים בגבולות הקיצוניים של המציאות ואינם סדר היום של מדינה. שימוש במינוח "פקודה בלתי חוקית בעליל" במקום בוא אין מדובר בכזו, אינו אלא מניפולציה מכוערת על יסודות הקיום, וסכנה ממשית לטהרו של המוסר, ולפיקוח נפש של רבים, שינופפו כל אחד בהגרתו האישית של פקודה זו, וייהרסו את צמיחת גאולתנו, עליה אנו מודים לריבונו של עולם. כחלק ממורשת יחסנו לחנוכה אנו מקבלים על עצמנו את עולה של מדינה זו, ונאמנים למוסדותיה ולפקודותיה, ומנסים בכל עת להשיבה למסלולה הראוי בדרכים בהם ראוי להשיב בתשובה. על הגבולות של הזדהותנו אדון בהזדמנות קרובה.
(מקץ תשס"ד)
