יאיר נווה אלוף (מיל.), לשעבר סגן הרמטכ"ליעקב משנה גישה. הוא מבין שמול לבן צריך ליזום ולפעול. הוא מארגן את המשפחה המורחבת למפגש עם עשיו. הוא מכין את עצמו גם לשלום אך גם למלחמה. אחרי חלום הסולם ואחרי עשרים שנה עם לבן, יעקב כבר לא תמים וגם לא חד מימדי. הוא איש מעשה ואמונה, איש של תורה ועבודה.
גם במאבק של יעקב עם מלאכו של עשיו, אין פשרות ואין כניעה או משא ומתן. יש מאבק נחוש עד הבוקר ועד קבלת הברכה והשם המחייב ישראל.
יעקב מבין אמיתה נוספת. לאורך כל הדורות עד הגאולה, עם ישראל ייפגע ויספוג מכות וכאב. בכל דור יהיה את הרצון להכשיל את זרעו של יעקב ולהפילו ארצה. יעקב יכאב ויצלע, אך תמיד ימשיך הלאה בתקווה ולבסוף גם יגבר על כולם.
זו גם הסיבה לכך שדווקא אירוע זה עלינו לזכור בכל יום, על ידי אי אכילת גיד הנשה. היו אירועים רבים לאבות המייסדים ואף לא אחד מהם מחייב אותנו בסוג זיכרון שכזה. אין ספק שיש פה מסר קיומי שחייב ללוות אותנו במרתפי האינקוויזיה, בגלויות ובשואה כדי שנשרוד נאמין ונקווה.
על רקע התפתחות זו של יעקב והבנותיו יש לבחון את תגובתו למעשי שמעון ולוי באנשי שכם.
המפרשים כולם מנסים למצוא היכן מצאו בני יעקב הצדקה להריגת כל אנשי שכם, היכן טעו ומדוע יעקב כועס עליהם עד למצב שהפיצם בשאר השבטים ובסודם לא ייחד כבודו.
הרמב״ם קובע בפשטות הלכתית כי בני העיר שכם היו חייבים מיתה היות ולא התערבו במעשה האונס ולא הקימו בית דין לשפוט את העבריין, משהו אולי דומה לפילגש בגבעה.
האברבנאל שחי בתקופת רדיפת היהודים בספרד, רואה במעשיהם של בני שמעון ולוי מעשה מוצדק הנועד להביא את פחדם על הגויים ״הכזונה יעשה את אחותנו״.
ננסה להבין את הדברים על רקע תקופתנו. בני יעקב שומעים מאביהם את מעשה החטיפה והאונס. זה לא חטיפה שולית של אחת השפחות על ידי תושב שכם פשוט. מדובר פה בחטיפת בתו של מנהיג השבט היהודי שבא להתיישב ליד שכם, על ידי בן המלך של שכם. אם יעברו על זה בשתיקה, לנצח ירשו לעצמם עמי הארץ לפרוע ביהודים ובסוף להסביר זאת כמעשה אהבה, ויסגרו זאת בפיצויים למשפחה הנפגעת.
שמעון ולוי מבינים שהם חייבים ליצור הרתעה. הרתעה אינה רק להחזיק צבא גדול המוכן למלחמה. הרתעה פירושה העיקרי הינה הנחישות להפעיל את הכח ויצירת מחיר הפסד גבוה ולא מידתי לכאורה לכל פרובוקציה שתבוא.
שמעון ולוי ראו את אביהם נערך למלחמה בעשיו ונאבק במלאכו של עשיו בנחישות עד לקבלת הברכה ״ כי שרית עם אלוהים ועם אנשים ותוכל״. הם מבינים שזו הדרך להתנהל במזרח התיכון ולכן פועלים להשגת הרתעה.
יעקב אינו חולק על עצם המעשה ועל ההצדקה לקיומו. הוא כועס על כך שלא התייעצו עמו ובעיקר טוען שהפעולה לא חכמה בראי העתיד.
״ ואני מתי מספר ונאספו עלי והיכוני ונשמדתי אני וביתי״. היעד העיקרי של יעקב הוא הקמת עם ישראל ופעולה כזו, לטעמו, לא תשיג הרתעה אלא ההיפך, תפגע בעתיד העם. לטעמו הפעולה, אולי צודקת אך לא חכמה.
מעניין כי התורה לא מצדדת באופן ברור ביעקב. יתרה מזאת, היא קובעת ״ויסעו ויהי חתת אלוהים על הערים אשר סביבותיהם ולא רדפו אחרי בני יעקב״. האם התורה מצדדת בבני יעקב ורומזת לנו על מסר לעתיד או שרק מציינת את העובדות?
קשה לפסוק במחלוקת שבין יעקב לבניו. מה שברור הוא שמאז ועד עולם נזקקים אנו להרתעה ולנחישות על מנת להבטיח את קיומנו במזרח התיכון.
(וישלח תשע"ה)
