לא לפחד מהפחד

והעיקר- לא לפחד כלל?

או אולי: לא לפחד לפחד?

"וישובו המלאכים אל יעקב לאמור באנו אל אחיך אל עשו וגם הולך לקראתך וארבע מאות איש עמו…וירא יעקב מאד ויצר לו…"

בפרשתנו יעקב אבינו פוגש את עשו. בהכנה לפגישה התורה מספרת באופן גלוי על הפחד של יעקב.

לפי המדרש, אומר יעקב לעצמו: "אוי לי, שמא יגרום החטא".

הפחד הוא לא מהאויב, עשו, אלא מהרמה הרוחנית של יעקב עצמו.

כמה ענווה ושאר רוח יש כאן. הפרשה מציבה מולנו את אחד מאבות האומה כשהוא מפחד, וגם לא מפחד להגיד זאת.

(לפי דבריה של סיון רהב מאיר).

ובאותו עניין כותבת הרבנית ימימה מזרחי. לדבריה הפחד נובע משתי סיבות:

האחת- לאבד משהו טוב שיש לך והשנייה- פחד של עניות, שהוא חסר שחר בדרך כלל.

כשיעקב אומר: "קטונתי מכל החסדים ומכל האמת אשר עשית את עבדך", הוא בעצם אומר: מי יודע כיצד אצטרך לשלם עבור כל הטוב הזה? מי יודע כמה יימשך הטוב הזה? למה זה מגיע לי? במה זכיתי? האם אני באמת ראוי לכל הטוב והשפע שקיבלתי?

הפחד השני בא מכיוון הפוך: מתי תסתיים מסכת צרותי? האם לעולם לא אראה נחת/ לא אמצא אהבה/ ברכה וכו'?

פרשתנו מלמדת כי פחד כזה הינו תמיד חסר שחר, דמיונות שמסתלקים כאשר השחר עולה.

כמו שיש שני סוגי פחדים, כך יש שני תפקידים לפחד:

הראשון- לגלות את כוחות הנפש שבתוכנו, להמיר את הפחד בעוצמה ובהתגברות עליו,

והשני- להבין שהפחד אינו אלא אשליה.

שואל הרב יוני לביא:

האם מותר לאדם מאמין לפחד?

ואומר כי התורה איננה דורשת מהאדם להתכחש לתחושותיו הטבעיות או להתמודד עם מצבים שאין ביכולתו להתגבר עליהם. הפחד מהווה אתגר עבור אדם מאמין.

המאמין האמיתי אינו נבחן באי פחד, אלא דווקא ביכולתו להתגבר על הפחד.

איננו מפחדים לפחד. משימתנו היא לא לתת לפחד להשתלט עלינו, ולמצוא את הדרכים להתמלא בכוח ובאמונה כדי להתגבר עליו.

ועכשיו, בימי קורונה, צצים כל מיני פחדים, חלקם מוכרים וחלקם חדשים. ננסה להגדיר אותם לעצמנו:

מה מפחיד אותנו?