מה התורה אומרת על ניתוחי מתים?

בפרשת השבוע מופיע המקור למצוות קבורת המת: "לא תלין נבלתו על העץ כי קבור תקברנו ביום ההוא… ולא תטמא את אדמתך אשר ד' אלוקיך נתן לך נחלה" (דברים כ"א כ"ג). פסוק זה מכיל ציווי כפול, מצוות לא תעשה "לא תלין נבלתו", ומצוות עשה "קבר תקברנו". פסוק זה מופיע בהקשר להרוגי בית דין שמצווה לקברם בו ביום ושאין להלין את נבלתם. מכך עולה כי כבוד הבריות הינו ערך הנוגע גם להם, וממנו למדו חז"ל מקור למצוות קבורת נפטר. מרבית הפרשנים והראשונים ראו בו מקור כללי לכך ששתי המצוות מתייחסות לכל נפטר. בספר החינוך מובאת מצות לא תעשה, "שלא נעזוב התלוי שילין על העץ" (מצוה תקל"ו) ומצוות עשה "לקבור מי שנתלה ביום ההוא…" (מצוה תקל"ז).

בתלמוד מובא שקדושת גוף האדם דומה לספר תורה: "תנו רבנן, המוליך עצמות ממקום למקום – הרי זה לא יתנם בדסקיא (כלי העשוי מעור) ויתנם על גבי חמור וירכב עליהם, מפני שנוהג בהם מנהג בזיון. ואם היה מתירא מפני נכרים ומפני לסטים – מותר, וכדרך שאמרו בעצמות כך אמרו בספר תורה… פשיטא, מי גרע ספר תורה מעצמות!" (ברכות י"ח ע"א). ניוול המת אסור מן התורה לדעת מרבית הפוסקים (מובא בבית יוסף חיו"ד סי' שס"ה).

חכמי התלמוד היו בין הראשונים בהיסטוריה האנושית שניתחו גוויות של בני אדם, כדי ללמוד מהן פרטים רפואיים שיש להם השלכות הלכתיות. אחד התיאורים החשובים של ניתוחי מתים מופיע בתלמוד בשם שמואל הרופא. "אמר רב יהודה אמר שמואל, מעשה בתלמידיו של ר' ישמעאל ששלקו זונה אחת שנתחייבה שריפה למלך, בדקו ומצאו בה מאתים וחמשים ושנים (עצמות) (באו ושאלו את רבי ישמעאל, כמה איברים יש באדם? אמר להם רמ"ח (248) אמרו לו, והלא בדקנו ומצאנו רנ"ב (252)! גי' שיטמ"ק בכורות שם אות י') אמר להם: שמא באשה בדקתם, שהוסיף לה הכתוב שני צירים ושני דלתות" (בכורות דף מ"ה ע"א). ד"ר יהודה לייב בנימין כצנלסון טוען בספרו, כי שמואל לא יכול היה לספר על מעשה כזה אלמלא אירע בפועל. הוא מניח כי חכמי המשנה בארץ ישראל היו הראשונים שחידשו בדיקות אנטומיות בגופות אדם מאז הירופילוס וארזאזיסטראטוס שחיו במאה השלישית לפני הספירה באלכסנדריה. (התלמוד וחכמת הרפואה, 1928, עמ' 237-240).

האנטומיה המודרנית החלה בשנת 1543. ביתור גויות כדרך מקובלת ללימוד האנטומיה נכנס לשגרה אקדמית במרבית מדינות אירופה רק החל מהמאה ה-י"ז. במהלך המאה ה-19 התפתחה האנטומיה המיקרוסקופית ונחשפו עובדות רבות על המבנה המיקרוסקופי של גוף האדם.

במחצית הראשונה של המאה ה-19, החלו פוסקי ההלכה להתייחס לראשונה לעניין ניתוחי מתים, כדי ללמוד על מחלת הנפטרים. הראשון שדן בכך היה ר' יחזקאל לנדא בעקבות שאלה שהופנתה אליו מלונדון, "…במעשה שאירע באחד שחלה בחולי האבן בכיסו…ומת. ונשאלו שם חכמי העיר אם מותר לחתוך בגוף המת במקום הזה, כדי ללמוד במופת שרש המכה הזאת, כדי להתלמד מזה בהנהגת הרופאים מכאן ולהבא…." (נודע ביהודה תניינא, יו"ד סי' ר"י). הנודע ביהודה טוען שאין להתיר איסור משום ספק פיקוח נפש עתידי, היינו – אין לפנינו אדם שיינצל על ידי איסור זה.

אחריו נידונה השאלה על ידי ר' משה סופר ולאור דברים אלו הוא כותב "ולפי זה, אי היה לפנינו חולה שיש לו מכה כיוצא בה, ורוצים לנתח המת הלז לרפואתו של זה, קרוב לודאי דמותר" (שו"ת חת"ס חיו"ד סי' של"ו).

יש שהעירו שבעידן התקשורת התרחב מאוד המושג של "חולה לפנינו" (הרב יעקב יחיאל וינברג, תחומין י"ב, עמ' 383). מכאן עולה שאנו מסכימים שניתוח הגווייה אכן ישפר את כישוריהם של הרופאים, ויתרום להצלת חיי החולה. כל הבעיה היא בכך שאין חולה לפנינו. החזון איש הציעה גישה אחרת, שבכל מקום שהמחלה מצויה הרי זה כאילו החולה לפנינו. ברם, כאשר המחלה אינה מצויה, אין לחוש שתתפרץ בעתיד (אהלות כ"ב, ל"ב). היו רבנים שהקילו עוד יותר, והתירו ניתוחי מתים גם כשאין חולה לפנינו.

הרב שלמה גורן הרחיק לכת עוד יותר, והתיר ניתוחי מתים גם לצורך אימון ותרגול של הרופאים, ביחס לדברי קודמיו הוא כותב את הדברים הבאים: "…ונראה לומר שאין כוחו של כלל זה יפה אלא במקרים ובשאלות של הנודע ביהודה והחתם סופר, שם לא עמדה הבעיה של בריאות העם באופן כללי…אבל בנידון דידן, כאשר המדינה והעם אחראים למערך הרצוף של הרופאים בישראל, ולבריאות העם המתגורר במדינה, ואנו יודעים שבעוד מספר שנים נצטרך מספר כזה וכזה של רופאים בעלי רמה גבוהה, כדי שנוכל להבטיח את בריאות העם… וברור לנו שבלי ניתוח מתים בבתי ספר לרפואה לא נוכל להוציא מהם רופאים ראויים לשמם, זה נקרא שהחולה לפנינו, מאחר שהמדינה היהודית אחראית לבריאות האוכלוסייה וחייבת לתכנן את השירותים שלה לטווח ארוך" (תורת הרפואה עמ' 225-241).

(כי תצא תשפ"ג)