הרב מאיר נהוראי (רב משואות יצחק, יו"ר רבני בית הלל)סיפור מדהים ומרגש מביא הרב ישראל מאיר לאו בספרו "אל תשלח ידך אל הנער". הוא מתאר מפגש שהתקיים בין קבוצה של ילדים ניצולי בוכנוואלד, שהתאספו בבית הבראה בצרפת לאחר השחרור, לבין איש עסקים שניצל מאושוויץ שהיה קשור להצלתם. בשעת המפגש החל האיש לבכות. אט-אט נפרצו כל הסכרים והחלו כל הילדים לבכות, ותוך כדי הבכי אמר אחד הנערים:
"אנחנו רוצים להודות לכם על המתנה הגדולה מכל, שאותה קיבלנו מכם לפני דקות אחדות, והיא היכולת לבכות. כשלקחו את אבא ואמא שלי, לא בכיתי… מאז השחרור ועוד לפניו, אני מתהלך בהרגשה שאינני אדם נורמלי ואף פעם לא אהיה. שאין לי לב. שאם אני לא יכול לבכות במקומות שצריך לבכות, כנראה יש לי אבן בחזה ולא לב אנוש. כך חשבתי עד לפני חמש דקות. לא עוד. עכשיו בכיתי, והרבה. ואני אומר לכם, שמי שמסוגל לבכות, יוכל מחר גם לצחוק ולשמוח, ולהיות 'מענטש', בן אדם. ועל זה תודתי לכם… אירופה היא בית הקברות שלי. אלוקים אמר לנביא יחזקאל שהוא יפתח את הקברים, יוציא אותנו מבית הקברות הזה וייקח אותנו אל אדמת ישראל. לשם אנו הולכים ולשם נגיע".
את אמונתי ותקוותי אשאב מסבא וסבתא, שעצמותיהם שבו לתחייה מהאדמה החרוכה באושוויץ לארץ ישראל
התחושה של הילדים, שהנה הם יוצאים מבתי הקברות אל אדמת ישראל, הזכירה להם את הנבואה המפורסמת של יחזקאל על העצמות היבשות. בסוגיה במסכת סנהדרין (צב ע"ב) יש מחלוקת אם נבואה זו הייתה "משל" או שכך יהיה במציאות.
"דתניא, רבי אליעזר אומר: מתים שהחיה יחזקאל עמדו על רגליהם, ואמרו שירה ומתו. …רבי יהודה אומר: אמת משל היה. רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי אומר: מתים שהחיה יחזקאל עלו לארץ ישראל, ונשאו נשים והולידו בנים ובנות".
אכן, המחלוקת הוכרעה לאחר השואה, עם הקמת מדינת ישראל. לא משל אלא מציאות עכשווית. העצמות היבשות של הרוגי מחנות הריכוז ופליטי השואה קרמו כביכול עור וגידים וקמו לתחייה בדמות מדינת ישראל והתחייה הציונית. ניצולי שואה עלו לארץ והקימו משפחות. התקומה מהחורבן המוחלט המתגלם ב"בקעה מלאת עצמות" כפשוטו, באושוויץ, אל מדינת ישראל. ממש ככתוב: "כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל הֵמָּה הִנֵּה אֹמְרִים יָבְשׁוּ עַצְמוֹתֵינוּ וְאָבְדָה תִקְוָתֵנוּ נִגְזַרְנוּ לָנוּ… הִנֵּה אֲנִי פֹתֵחַ אֶת קִבְרוֹתֵיכֶם וְהַעֲלֵיתִי אֶתְכֶם מִקִּבְרוֹתֵיכֶם עַמִּי וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל".
היו רגעי ייאוש רבים וחוסר תקווה באותה שואה נוראית. אנשים חשו בדיוק כפי שמתואר בכתובים: "אבדה תקוותנו נגזרנו לנו". אולם, נעשה הנס שאין שני לו: לראשונה בתולדות העולם, חזר עם עתיק אל אדמת מולדתו וחידש בה את שפתו העתיקה, שהוכרזה 'שפה מתה'.
76 שנים חלפו, ואנו נמצאים עתה בעיצומה של מלחמה קשה המתנהלת במספר גזרות במקביל. עוברים עלינו ימים קשים מנשוא, וחלק בלתי מבוטל מהעם חש ייאוש. זה הרגע שעלינו להתבונן על חזון "תחיית העצמות היבשות" ולזכור שהגעתנו לארץ ישראל היא חלק מהגשמת חזון הנביאים.
בחתימתה של הסוגיה בסנהדרין שדנה על חזון העצמות היבשות, אם משל היה או מציאות, מצוטטת הצהרה של רבי יהודה בן בבא, וכך אמר: "אני מבני בניהם (=שהחיה יחזקאל הנביא), והללו תפילין שהניח לי אבי אבא מהם". ואם אאמץ את לשון הגמרא, אצהיר גם אני לקראת יום השואה: "אני, מאיר נהוראי, דור שני לשואה, אני מבני בניהם של העצמות היבשות בבקעה (=משרפות אושוויץ), והתפילין שלי הניח לי אבי אבא מהם".
אנו בני הדור השני זוכים שילדינו יילחמו על קיומה של מדינת ישראל תוך כדי סיכון חייהם. את אמונתי ותקוותי אשאב מסבא וסבתא, שעצמותיהם שבו לתחייה מהאדמה החרוכה באושוויץ לארץ ישראל.
