הרב ד"ר רונן לוביץ (רב ניר עציון, נשיא תנועת 'נאמני תורה ועבודה')
לעתים נדירות יחסית מזדמן לקרוא את הפטרת פרשת מקץ שעוסקת במשפט שלמה, שכן ברוב השנים שבת מקץ חלה בחנוכה, וקוראים בה את הפטרת חנוכה. הדמיון בין הפרשה להפטרה בולט ביותר: שתיהן מתחילות מחלום רב-משמעות של מלך. בפרשתנו: "וַיִּיקַ֥ץ פַּרְעֹ֖ה וְהִנֵּ֥ה חֲלֽוֹם", ובהפטרה: "וַיִּקַ֥ץ שְׁלֹמֹ֖ה וְהִנֵּ֣ה חֲל֑וֹם".
אולם דומני שמעבר לכך אנו מתוודעים השבת לקווי דמיון בולטים בין הצלחת יוסף ופועלו המתוארים בפרשה, להצלחת שלמה ופועלו שנחשפים בהפטרה. הן יוסף והן שלמה החלו את דרכם העצמאית בחלימת חלומות בצעירותם. שניהם החלו להצליח באמצעות חלומות: יוסף בחלומות שפתר לפרעה, ושלמה בחלום בו התגלה אליו ה'. בשני המקרים מסופר כיצד בעקבות הפענוח שלהם הכירו הכול בחכמתם – אצל יוסף: "אֵין־נָב֥וֹן וְחָכָ֖ם כָּמֽוֹךָ", ואצל שלמה: "כָל־יִשְׂרָאֵ֗ל… רָא֔וּ כִּֽי־חָכְמַ֧ת אֱ-לֹהִ֛ים בְּקִרְבּ֖וֹ". על שני האישים מסופר שחכמתם באה להם מאת הא-להים – יוסף הבהיר: "בִּלְעָדָ֑י אֱ-לֹהִ֕ים יַעֲנֶ֖ה אֶת־שְׁל֥וֹם פַּרְעֹֽה", ובשלמה סיפור החלום שקדם למשפט, מתאר את הבטחת ה': "הִנֵּ֣ה נָתַ֣תִּי לְךָ֗ לֵ֚ב חָכָ֣ם וְנָב֔וֹן".
קווי הדמיון שבין שני האישים ניכרים גם בפועלם: יוסף מתואר בפרשה כמי שהפליא לארגן את הממלכה, וכך גם שלמה, שמיד לאחר המשפט מארגן את ממלכתו לתפארת. יוסף מצטיין במיוחד בגיוס כספים לטובת המבצע הלאומי של הממלכה: "וַיְלַקֵּ֣ט יוֹסֵ֗ף אֶת־כָּל־הַכֶּ֙סֶף֙ הַנִּמְצָ֤א", ובדיוק כמוהו גם שלמה מגייס כמויות עצומות של כסף לטובת המפעלים הלאומיים של ממלכתו, עד שהמקרא מעיד כי "כֶּ֗סֶף לֹ֥א נֶחְשָׁ֛ב בִּימֵ֥י שְׁלֹמֹ֖ה לִמְאֽוּמָה… וַיִּתֵּ֨ן הַמֶּ֧לֶךְ אֶת־הַכֶּ֛סֶף בִּירוּשָׁלִַ֖ם כָּאֲבָנִ֑ים" (פרק י, כא, כז).
שני גורמים זהים הביאו את יוסף, כמו גם את שלמה, להפוך למושלים מצליחים, שהישגיהם היו לשם דבר: יראת א-להים ונאמנות מוחלטת לתפקיד. יוסף העיד בעצמו על יראת ה' שלו: "אֶת ־הָאֱ-לֹהִ֖ים אֲנִ֥י יָרֵֽא", ועל שלמה העיד סיפור חלומו. בנוסף לכך שניהם היו מסורים להצלחת תפקידם, ושמו את טובת העם והממלכה לפני טובתם שלהם. תכונה זו ניכרת בפעלו של יוסף, וחז"ל האדירו עוד את מסירותו, כשהסבירו שהוא לא שימש מיטתו בשנות הרעב, מתוך השתתפות בצער הציבור. בדומה לכך שלמה לא בנה את ביתו אלא לאחר שסיים את בניית בית המקדש, ואף התעצל בבניית ביתו, בעוד שזרז את הקמת המקדש (ו, לח-ז, א, ובפרשנים).
אכן, בסוף הדרך נבדל שלמה מיוסף. יוסף עמד בצדיקות מראשית דרכו במצרים ועד יום מותו, ואילו שלמה "נָטָ֣ה לְבָב֗וֹ מֵעִ֤ם ה'" (יא, ט). יוסף עמד בניסיון עם אשת שר פרעה, פוטיפר, בעוד שלמה נשא את בת פרעה, ו"נָשָׁיו֙ הִטּ֣וּ אֶת־לְבָב֔וֹ". יוסף עלה לגדולה בזכות עמידתו בניסיון עם אישה, ואילו שלמה ירד ממנה בגלל אי עמידתו בניסיונות עם נשים. גם במרכיב השני של גדולתם ניכר ההבדל בסוף דרכם: יוסף גילה נאמנות הן לממלכתו והן למשפחתו, ואילו שלמה לעת זקנתו דאג יותר לעצמו.
מבט-על על הפרשה והפטרתה מציב בפנינו דוגמה לשני שליטי ממלכה, המהווים מושא להערכה ודגם להשראה. הם ממחישים את הקושי לעמוד בראש מדינה ולשמור על נאמנות שלמה לכל אורך המשרה, ומראים שחכמה אינה ערובה לשלמות. רק יוסף, שהיה בבחינת מוסיף והולך, נחקק לנצח כצדיק, שכן יראתו ונאמנותו קדמו לחכמתו, ממש עד סוף דרכו.
(מקץ תשפ"א)
