הרב ירחם שמשוביץ (ישיבת חורב, ירושלים)
"וּלְיוֹסֵף יֻלַּד שְׁנֵי בָנִים בְּטֶרֶם תָּבוֹא שְׁנַת הָרָעָב אֲשֶׁר יָלְדָה לּוֹ אָסְנַת בַּת פּוֹטִי פֶרַע כֹּהֵן אוֹן: וַיִּקְרָא יוֹסֵף אֶת שֵׁם הַבְּכוֹר מְנַשֶּׁה כִּי נַשַּׁנִי אֱ-לֹהִים אֶת כָּל עֲמָלִי וְאֵת כָּל בֵּית אָבִי: וְאֵת שֵׁם הַשֵּׁנִי קָרָא אֶפְרָיִם כִּי הִפְרַנִי אֱ-לֹהִים בְּאֶרֶץ עָנְיִי" (בראשית מא, נ-נב)
פסוקים אלו מחברים את ענין פרשת מקץ לעניין פרשת ויצא: כפי שיצא יעקב אבינו לפדן ארם להעמיד את שבטי ישראל וגם התעסק בכלכלת לבן, כך עשה יוסף במצרים. וכאן מובנים דברי הפתיחה בפרשה הקודמת: אלה תולדות יעקב – יוסף. היינו שיוסף הוא הממשיך את בחינת יעקב בזהות העברית, הבחינה הפונה כלפי חוץ, בעוד כי יהודה יוגדר כתולדותיו של ישראל סבא.
ראוי לשים לב לכך שכאשר היה רעב בארץ בימי אברהם, החליט הוא לרדת למצרים. כך התכוון לעשות גם יצחק אלא שהקב"ה מנע ממנו לצאת את הארץ בהיותו כעולה תמימה שאינה יוצאת מחוץ למקדש. אבל כשחזק הרעב בכל הארץ וירא יעקב כי יש שבר במצרים, אין הוא מחליט לרדת מצרימה אלא מחליט לשלוח לשם את בניו לשבור בר ולחזור לארץ כנען. הם יורדים כאחי יוסף עשרה לשבור בר במצרים (מב, ג') ובאים כבני ישראל לשבור בתוך הבאים (שם, ה'). היות וברדתם למצרים התכוונו להתנהג עם יוסף באחווה ולפדותו בכל מחיר, כדברי רש"י, הם באים למצרים לא כבני יעקב אלא כבני ישראל, במדרגה הזהותית המתאימה להם באמת בזכות מידת האחווה שהיתה ביניהם. וגם כאן מופיעים כאחד המניעים הכלכליים (לשבור בר) וענין הקמת בית ישראל בשלמותה (לפדות את יוסף) וגם כאן שני העניינים קשורים לחוץ לארץ.
מגמתו של יעקב אצל לבן ומגמתו של יוסף במצרים היו דו-מימדיות וסותרות זו את זו: כלכלת המקום כלפי חוץ מחד גיסא, בחינת ממלכת כהנים בשירות האומות לגאולת העולם, והקמת תולדות ישראל כלפי פנים מאידך גיסא, בחינת גוי קדוש עם אחד בארץ המעיד על אחדותו ית' ואז, במקום שיצאו הם החוצה, ונהרו אליו כל הגוים. מגמתם של השבטים, לעומת זאת היא אחת: לפדות את יוסף להחזירו אל אביו וגם יחד לשבור בר להביא מחיה הביתה.
"ויבאו אחי יוסף וישתחוו-לו אפים ארצה", אבל הוא מתנכר אליהם ואז חוזר הפסוק ואומר "ויכר יוסף את אחיו והם לא הכירהו", אחרי שכבר כתוב לפני כן "וירא יוסף את-אחיו ויכירם". כי מופיע כאן הניגוד שיש בין שתי המגמות: הם רצו לפדותו להחזירו והוא רוצה להורידם אליו למצרים ולגרום להם להביא איתם גם את אביו ואת בנימין.
מורכבות זו כבר נרמזת בשמותם של בני יוסף לפי הטעמים המפורשים בתורה מפי יוסף עצמו. "מְנַשֶּׁה כִּי נַשַּׁנִי אֱ-לֹהִים אֶת כָּל עֲמָלִי וְאֵת כָּל בֵּית אָבִי", "נשני" כלשון "גיד הנשה" ורש"י מביא שם פסוק זה בפירושו; וחז"ל פירשו כי שכח יוסף את תלמודו בעוד שיעקב בא שלם עיר שכם. כי נשני אלקים את כל עמלי בתורה וגם את בית אבי. וזו היא בחינת ההתנכרות לאחיו, ואז נזכר את חלומותיו, והבין שהחלו להתקיים.
"אֶפְרָיִם כִּי הִפְרַנִי אֱ-לֹהִים בְּאֶרֶץ עָנְיִי", וסיבה זו מגלה לנו מדוע, אף על פי שמנשה הבכור, אפרים הוא אשר יוביל את התהליך, הוא יהיה הגדול, כי הוא בחינת הפרי, עליו נאמר "הֲבֵן יַקִּיר לִי אֶפְרַיִם אִם יֶלֶד שַׁעֲשֻׁעִים כִּי מִדֵּי דַבְּרִי בּוֹ זָכֹר אֶזְכְּרֶנּוּ עוֹד עַל כֵּן הָמוּ מֵעַי לוֹ רַחֵם אֲרַחֲמֶנּוּ נְאֻם ד'".
לכן יהיו אפרים ומנשה לשבטים ולא למשפחות ולבתי אב בלבד. הם שישלימו את המהלך שהופסק בפרשת וישלח כאשר נכשל הנסיון להקים עם שכם את השבט הי"ג ואחר פטירתה של רחל להקים אותו עם בלהה ויהיו בני יעקב שנים עשר. לכן מתחיל יעקב את שליחותו של יוסף במילים: "הלא אחיך רועים בשכם, לכה ואשלחך אליהם" אחרי אשר כבר הזכיר הכתוב: "וילכו אחיו לרעות את צאן אביהם בשכם". וכדי שלא נטעה במשמעות השליחות, דקדק הכתוב: "ויאמר ישראל אל-יוסף". כפי שהיה כתוב "ויהי בשכון ישראל בארץ ההיא". וכדי להצליח בשליחותו לפי דרכו, אחרי הירידות והעליות, ואחרי השכחה והזכרון, ההתנכרות וההכרה, והורדת בנימין אליו, לא נשאר ליוסף אלא להוריד אליו גם את אביו כדי לקיים "והשיבני דבר", שיראה אביו כי שלום בינו לבין אחיו .
(מקץ תשפ"א)
