מקץ שנה ויש חיסון

מומחי ה FDA אישרו בנוהל חירום מתן חיסון של חברת פייזר נגד נגיף הקורונה. כעשרה ימים אחרי קבלת המנה הראשונה יעילות החיסון בינונית ברמה של כ-52 אחוז. אך לאחר המנה השנייה, שניתנת כעבור מספר שבועות, היעילות מזנקת ל-95 אחוז.

אחד הנושאים המורכבים במחשבת היהדות הוא נושא ההשתדלות. מהי מידת ההשתדלות הרצויה, כלומר, עד כמה צריך האדם לפעול על מנת להשיג את מטרותיו? מחד גיסא, אנו מאמינים שהאדם מושגח, ומה שקורה לאדם בחייו מוכתב מלמעלה. מאידך גיסא, אנו בעולם המעשה, ועלינו לעבוד קשה כדי לפרנס ולהביא מזור לחולים. היכן הוא הגבול בין ההשתדלות ובין הביטחון בד'? משמעות המונח השתדלות היא, השתתפות. ההשתדלות היא ההשתתפות שלנו בבניית האמצעים. דומני, שיש לקבוע כי הנימה הפאסיבית, זו הדורשת מן האדם לתלות את כל בטחונו בד', אומנם יש לה אחיזה במורשתנו, אך נראה כי הגישה היותר מרכזית ביהדות היא זו המושתת על אדני הבחירה והיא עומדת איתן על העיקרון שאיתערותא דלתתא (השתדלות ועשייה אנושיים) היא הגורם העיקרי. לאדם שמור תפקיד מרכזי בהטבעת חותמו על אורח חייו וקורותיהם בפרט, ובהכוונת ההיסטוריה בכלל. גישה זו  היא יסוד במשנתו של הרמב"ם השולל מכל וכל למשל את הפרשנות לפיה גניזת ספר הרפואות בימי חזקיהו המלך, מעשה שקיבל עליו את בברכת החכמים (משנה פסחים  פ"ד י') היה מחשש שמא יפנו אל הרפואות ויתרפאו באמצעותם במקום לפנות לד' ולהיוושע בתפילה (פירוש המשניות פסחים  פ"ד מ"י). גישה זו נראית ראויה ורלוונטית לבני דורנו, השרויים באווירה של אקטיביזם ונטייה לפעילות מתמדת. 

לאור המגפה המשתוללת, עדיף לאשר את החיסון תחילה כי התועלת הצפויה עולה כרגע על הסיכון הפוטנציאלי. תופעות הלוואי של החיסון כוללות כאבי ראש, סחרחורת, חום, כאב באזור ההזרקה וכיו"ב. הסיכון לתופעות לוואי חמורות יותר עומד על פחות מחצי אחוז.

ההלכה שוללת חד-משמעית כל סירוב לבקש עזרה רפואית, בין משיקולים דתיים, בין משיקולים אחרים. הימנעות מפניה לרופא, ההסתמכות על הנס והמחשבה כי הוא, החולה, גדול מכמה חסידי הדורות שנתרפאו על ידי רופאים פסולה "וכמעט יש איסור בדבר אי משום יוהרא ואי משום לסמוך על ניסא במקום סכנה ולהזכיר עוונותיו בשעת חוליו" ("ברכי יוסף" יו"ד של"ו ס"ק ב'). שני טעמים מונה החיד"א. הראשון, יוהרא שהיא על גבול האיסור, והשני, האיסור לסמוך על הנס. ההשקפה המצדיקה, כביכול, בנימוקים הלכתיים, את האיסור לפנות לרופא, אינה אלא דעת שוטים.

כך הגדיר את הדברים הרב יהודה אונטרמן (לשעבר הרב הראשי לישראל): "והמתעצל המתרשל בדבר זה ולא יחוש על הרפואה בדרך הטבע, אלא יסמוך על דרך נס לומר שהקב"ה ישלח דברו וירפאהו בחנם – אינו אלא מן המתמיהין, ודעת שוטים היא זו, וקרוב הוא להיות פושע בעצמו ועתיד ליתן את הדין" (שבט מיהודה יו"ד של"ו ומובאים דברים בשו"ת ציץ אליעזר, חלק ה', רמת רחל, סימן כ').

הרב אליעזר יהודה וולדינברג ( המאה ה-20, ירושלים) בהתייחסו לחולה בעל "מדרגה" שאינו רוצה לקבל טיפול רפואי בנימוק אמוני, משיב כי אין איסור לשכנעו לקבל טיפול אף שהוא באמונתו ודבקותו עומד, ומוסיף כי אין האדם רשאי לשפוט עצמו לגבי המדרגה הרוחנית בה הוא עומד עד כדי שיוכל לסרב לקבל טיפול רפואי, ואף אלו המכירים אותו אינם רשאים לסמוך על התרשמותם האישית שהחולה "בעל מדרגה" ומן היחידים שקראם ד' (שו"ת "ציץ אליעזר" חי"ז סי' ב' ס"ק ב'-ד'). הסייג שהטילו חכמי ההלכה במישור האמוני מתמצה בדרישה מהחולה לשים את מבטחו בקב"ה ולא לראות ברופא את חזות הכול.

על החולה הפונה לרופא לדעת בכל שלב שהרופא המטפל בו אינו אלא שליחו של הקב"ה ואין רפואתו תלויה בסם זה או אחר (ב"ח יו"ד סימן של"ו בהסתמך על תשובת הרשב"א, חלק א' סימן תי"ג). ולכן, כיוון שהרוב המוחלט של הרופאים סבורים שיש לעשות את החיסונים המקובלים (ע"פ משרד הבריאות וקופ"ח), ודאי שיש חובה לעשותם ולהתחסן לקורונה.

(מקץ תשפ"א)