הרב אברהם רזניקוב (רב המרכז הרפואי איכילוב, תל אביב)הרמב"ם בפירוש המשנה לומד ממצות השבת אבידה שחובת הרופא לרפא. "חיוב הרופא מן התורה לרפאות חולי ישראל, וזה נכלל בפירוש מה שאמר הפסוק 'והשבותו לו', לרפאות את גופו, שהוא כשרואה אותו מסוכן ויכול להצילו או בגופו או בממונו או בחכמתו" (נדרים פ"ד מ"ד). התורה קובעת שחובת הצלת החיים עומדת בתוקפה גם אם היא עולה במחיר אישי או ממוני למציל. הרב משה טרגין חוקר, בהנחה שחובת "לא תעמֹד על דם רעך" כבר כוננה את המצווה הבסיסית של הצלת חיים, האם הדרשה הנוספת מ"והשבֹתו לו" מרחיבה את היקף המצווה של "לא תעמֹד" כך שתכלול גם הוצאות כספיות למציל. אם אכן כך, אזי המצווה להציל חיים אינה כלולה בקטגוריה של חובת השבת אבידה, אלא עומדת כחובה נפרדת של "לא תעמֹד על דם רעך". האזכור של "והשבֹתו לו" נועד להרחיב את היקפה של מצוות "לא תעמֹד". מצד שני, ניתן להבין שהצלת חיים היא אכן קיום של השבת אבידה. חובת הצלת החיים שייכת לשתי קטגוריות החופפות בחלקן – מצוות "לא תעמוד" ומצוות השבת אבידה.
ה"מנחת חינוך" בספרו "קומץ המנחה" משווה מאבד עצמו לדעת לסוגית מאבד ממונו לדעת. במקרה שאדם ביודעין גורם נזק לממונו, אין חובה להציל את ממונו. כך פוסק הרמב"ם, "המאבד ממונו לדעת אין נזקקין לו… שנאמר, 'אשר תאבד' פרט למאבד לדעתו". וכיוון שאנו למדים את חובת ההצלה מדין השבת אבידה, הרי במקרים שבהם אין חיוב השבת אבידה, כמו במאבד ממונו לדעת, לא תהיה גם חובת ההצלה. מכאן לומד "קומץ המנחה" שאין חיוב להציל מאבד עצמו לדעת. אך עדיין יש לדון לגבי איסור "לא תעמוד על דם רעך", האם הוא חל במתאבד? חידושו של "קומץ המנחה" הוא שאף לאו זה איננו חל, ומכאן שאין כל חיוב להציל מאבד עצמו לדעת. חובת ההצלה קיימת רק כאשר האדם לא גרם לסכנה בידיים.
רבים חלקו על דעת ה"מנחת חינוך". המהר"ם מרוטנבורג, מגדולי הראשונים, כתב, "ודבר פשוט הוא אפילו צווח 'אל תצילוני' שמצילו וחוזר ומוציא מה שהוציא". כלומר, מצוות "לא תעמוד על דם רעך" מחייבת גם כאשר האדם איננו מעונין בכך, ואפילו את הכסף שהוציא עבור הצלתו יכול המציל לתבוע בחזרה. גם "טהרת אזוב", כותב שחובה להציל מאבד עצמו לדעת מדין "והשבותו לו", כיוון שכל ההיתר שלא להשיב אבידה מדעת היה עקב הפקרת האדם את רכושו, משא"כ גופו של האדם שאיננו ברשותו, כדי שיוכל להפקירו.
(כי תצא תשפ)
