איך אפשר שלא להתרגש?!

באחד מרגעי השיא של פרשתנו מתואר המפגש בין יעקב ליוסף לאחר 22 שנה של פרידה ונתק, בכי וגעגועים, לאחר שיעקב חשב שיוסף בנו האהוב כבר איננו בין החיים. מדובר בהתרגשות עצומה, אך התורה מתארת את סיפור המפגש בפסוק אחד:

"וַיֶּאְסֹר יוֹסֵף מֶרְכַּבְתּוֹ וַיַּעַל לִקְרַאת יִשְׂרָאֵל אָבִיו גֹּשְׁנָה וַיֵּרָא אֵלָיו וַיִּפֹּל עַל צַוָּארָיו וַיֵּבְךְּ עַל צַוָּארָיו עוֹד". יוסף נופל ובוכה הרבה על צוואר אביו, אבל מה עם הבעת ההתרגשות של יעקב, וכי הוא אדיש? רש"י בשם רבותינו מגלה לנו שיעקב פשוט היה עסוק במצווה, בלשונו: "שהיה קורא את שמע". לפי פירוש זה יוסף מתנפל בהתרגשות על צוואר אביו האוהב ואביו קורא את קריאת שמע.

אם משהו עדיין לא הבין מדוע תיאור זה איננו אנושי, אספר על שני מפגשים מרגשים שהיו לי במהלך חיי. מפגש אחד מתרחש בחוף חרטום בירת סודן באמצע לילה חשוך ושקט. בערך בן 8 עזבתי את הוריי בסודן. עזבנו את מחנה הפליטים יחד עם עוד אנשים נוספים. אנשי המוסד העמיסו אותנו במשאית וכיסו אותנו ביריעת ברזנט. נסענו במשך שעות ארוכות. לפתע המשאית נעצרה ושמעתי רעש חזק ומפחיד. אנשי המוסד פתחו את יריעות הברזנט ואמרו לנו לרדת במהירות מהמשאית. בעודי מחפש את מקור הרעש מתגלה מול עיניי מחזה נדיר ומיוחד, דבר כזה לא ראיתי מעולם. ממש בריאה חדשה. אני רואה מים, מים ועוד מים שמתנפצים ומתגוששים. זאת הייתה הפעם הראשונה שראיתי ים. קשה לתאר את הפחד שאחז בי למראה הגלים העצומים הנעים במהירות לעברי, בלי לדעת שהם עוצרים ברגע שמגיעים לחוף. הנה מתרחש נס – לפתע, משום מקום זה, מתוך החושך, הערפל וההמולה, באים ועולים המלאכים, מלאכים כבני אדם. חיילי שייטת 13 הקומנדו הימי. ה"מוסד" ו"השייטת" הזילו דמעות. אף אנו בכינו עימם במפגש זה.

המפגש השני מתרחש בארץ ישראל. כאמור, עליתי ללא הוריי. בישראל קיבלתי את ההודעה המרה, שהורי כבר אינם בין החיים. עד שביום אחד מבשרים לי שההודעה שקיבלתי שנתיים קודם לכן בדבר מות ההורים הייתה טעות. התקלחתי ולבשתי בגדים חדשים לקראת המפגש. הנסיעה שנמשכה כחצי שעה מעפולה לאור עקיבא הייתה כנצח. הדלת נפתחה ודמות דיוקנה של אימי הציצה בעד הדלת הפתוחה למחצה. נפלנו זה על זאת ובכינו. הפגישה עם הוריי ואחיי לאחר עלייתם הרגישה כתחיית המתים.

"ביום אחד, לאחר שנתיים מבשרים לי שההודעה שקיבלתי שנתיים קודם לכן בדבר מות הוריי הייתה טעות. הם בחיים!"

מתוך המפגשים שחוויתי, כיצד ניתן לנסות ולהבין משמעות חינוכית תיאולוגית להתנהגותו של יעקב? היכן הם רחמי האב על הבן? מעשה זה של יעקב רחוק, כרחוק מזרח ממערב, חינוכית, תיאולוגית ואנושית מהתפיסה של התרבות הדתית של יהודי אתיופיה.

שאלתי את דניאל מנגשה החכם האתיופי: "אתה מאמין בא-לוהים או לא מאמין בא-לוהים?". דניאל ענה בתדהמה: "אתה מאמין שאתה יכול לחיות בלי אוכל? החיים של כולנו זאת עובדה, כל הקיום שלנו הוא א-לוהים". אז מהו א-לוהים עבור דניאל? א-לוהים הוא החיים עצמם. הוא הידיעה על עצם קיומנו. לאדם אין צורך בהוכחות על הימצאותה של נקודת הקיום, הוא מודע לנשמתו, היינו למציאותו. רוצה לומר התרבות הדתית האתיופית שוללת חיים פרדוקסליים, השהייה בשני קצוות מנוגדים בו-זמנית. או קריאת שמע או לחבק בן אהוב? א-לוהים לא נמצא רק במקום שנותנים לו להיכנס אלא בכל מקום ולאית אתר דפנוי מיני. דניאל החכם האתיופי היה מופתע לגלות שישנה חלוקה בין מצוות שבין אדם למקום ומצוות שבין אדם לחברו. לחבק בן בזמן קריאת שמע זה "קריאת שמע" עצמה.

התרבות הדתית האתיופית מעוגנת בתפיסת עולם הוליסטית. המונח "הוליסטי" נובע מן המלה האנגלית whole שמשמעותה שלם, או מכיל בתוכו הכול. על פי פירוש אחר, מקור המונח במילה "הולוגרמה", שאם נשבור אותה לחלקים נמצא, בכל חלק וחלק, את ההעתק המושלם של התמונה המקורית. כלומר, התרבות הדתית של יהודי אתיופיה מהווה שלד יסודי ורב משמעות במבנה תפיסת העולם הזאת. ועכשיו נותר להסביר – מדוע התורה, על פי התרבות הדתית של יהודי אתיופיה, מתארת לנו את בכיו והתרגשותו של יוסף ולא את תגובתו של יעקב? ואם באמת יעקב לא בכה ולא הביע בפומבי את התרגשותו, מדוע הוא נהג כך? זאת, אי"ה בהזדמנות אחרת.