בין דם נידה לדם זבה במנהג יהודי אתיופיה

"אני עסוק בענייני נידה וזבה בכלל, ובמנהגי יהדות אתיופיה בפרט. מעיון בספרך החשוב ׳מסיני לאתיופיה׳ עולה כי ביהדות אתיופיה נהגו להמתין שבעה ימים מתחילת הווסת ואחר תטהר כדי הדין ולא החמירו חומרת בנות ישראל. האם במקרה שבו הווסת האריך מעבר לשבעה ימים או במקרה של דימום בין-וסתי או שלא פסק, האם הצריכו המתנה נוספת של שבעה נקיים אחר שפסק הדם או שלא נהגו בזה כלל? בנוסף, במקרה שבו הווסת נמשך יותר משבעה ימים, כיצד נהגו בזה?" נשאלתי.

על פי המקרא, יש שתי טומאות לאישה נידה וזבה: "וְאִשָּׁה כִּי תִהְיֶה זָבָה דָּם יִהְיֶה זֹבָהּ בִּבְשָׂרָהּ שִׁבְעַת יָמִים תִּהְיֶה בְנִדָּתָהּ…", "וְאִשָּׁה כִּי יָזוּב זוֹב דָּמָהּ יָמִים רַבִּים בְּלֹא עֶת נִדָּתָהּ" (ויקרא, פרק טו). כמה מאות שנים לאחר חורבן בית המקדש בתקופת חז"ל, בשל הקושי,  מסיבות שונות, להבחין בין סוגי הדימומים האסורים, התקינו חכמי אותו הדור בהדרגה לראות בכל דם שהנשים רואות כדם זבה. וכך אכן אומר ר’ זירא: "בנות ישראל החמירו על עצמן, שאפילו רואות טפת דם כחרדל – יושבות עליה שבעה נקיים" (מסכת נידה, ס"ו, א). כלומר, כדין זבה כי על פי דין תורה על דם נידה לא יושבים שבעה נקיים.

וכך מסכם הרמב"ם: "ובימי חכמי הגמרא, נסתפק הדבר הרבה בראיית הדמים ונתקלקלו הוסתות לפי שלא היה כוח בכל הנשים למנות ימי נדה וימי זיבה. לפיכך החמירו חכמים בדבר זה וגזרו שיהו כל ימי האשה כימי זיבתה ויהיה כל דם שתראה ספק דם זיבות" (משנה תורה, איסורי ביאה, פרק יא, הלכה ג).

כעת אחזור לשאלה מה היה מנהג יהודי אתיופיה במקרה שבו הווסת האריך מעבר לשבעה ימים – האם הצריכו המתנה נוספת של שבעה נקיים אחר שפסק הדם או שלא נהגו בזה כלל? כפי שכבר ציינתי בעבר, הקהילה היהודית האתיופית לא הושפעה כלל ועיקר מההתרחשויות ההיסטוריות היסודיות שליוו את התפתחות העם היהודי לאחר חורבן בית המקדש השני. לכן, היא שונה מכל הקבוצות היהודיות המוכרות לנו, המרכיבות את הפסיפס היהודי-תלמודי.

אצל בית ישראל הכל היה מבוסס על רוח המקרא. לכן, בדומה למנהג הקדום במקרא, כל אישה שראתה דם עזבה את ביתה ל"בית הנידה" למשך שבעה ימים. ביום השביעי היא טבלה בין השמשות, ובערב בצאת הכוכבים היא נכנסה לביתה. המנהג האתיופי שמשמר מסורות קדומות לא כולל כמובן את החומרה של רבי זירא. כל הדיון של ימי ליבון ושבעה נקיים בהקשר של נידה אינו קיים כלל במנהגם.

ומה באשר לדם הזבה? לצורך כך, פניתי לרב ראובן טל יאסו, והוא השיב: "אמותינו הקדושות שמרו באדיקות את הלכות טומאה וטהרה, במיוחד הלכות שמירת דם נידה ודם זבה. כל הנושא הזה הוא בתחום חוכמת הנשים ולא בתחום חוכמת הגברים. לכן, חוכמה זאת שאני מוסר לך היא חוכמת נשים צדקניות וקדושות שלנו, שחיות בינינו עדיין, עד 120. הנשים באתיופיה, כמו במקרא, הבחינו בין דם הנידה לדם הזבה. אישה שרואה דם בימי נידתה נקראת נידה, ואישה הרואה דם בימי זיבתה נקראת זבה. בדם נידה טובלים ביום השביעי ללא שבעה נקיים. לעומת זאת, אישה הרואה דם (לא בתקופת הנידה) במשך שלושה ימים רצופים זה דם זבה, ויושבת על כך שבעה נקיים. היו פעמים שאישה הייתה יושבת עד חודש ימים בבית הנידה. יותר מזה: אצלנו גם הגברים שראו זב (הפרשה מסוימת מאיבר המין) המתינו עד שיעברו שבעה ימים רצופים נקיים (ללא הפרשה זו), ואז טבלו בנהר ונטהרו. אבל אם רואים קרי זה רק יום אחד".

האם הנדה והזבה רואות את אותו דם שיוצא מהרחם, וכל ההבדל ביניהם מתייחס לזמן הראייה או שההבדל הוא בסוד הדם שיש פה דמים שונים? הרב ראובן טוען שההבדל אינו בסוג הדם אלא בזמן הראייה.

אם בעניין טבילה עסקינן, אשתף שבאחת הפעמים סיפרתי שבאתיופיה נשים הלכו לטבול ביום ולא בלילה. אחד הבחורים טען שזה אינו צנוע לטבול באמצע היום, מה גם שיש לטבול לאחר השקיעה. השבתי לו, ההיפך. המנהג הקדום בימי בית המקדש היה שנהגו הנשים לטבול מדין 'זבה', לא רק בהקשר של אישות אלא גם בהקשר של בית המקדש. הטבילה הייתה דבר שבשגרה. גם רווקות היו טובלות לצורך העלייה לבית המקדש. כיום, בגלל חששות ותקנות שונות, רווקות לא נוהגות לטבול וגם נשים שטובלות אינן טובלות ביום אלא לאחר צאת הכוכבים.

לסיכום, עולה כאן תמונה מדהימה: יהודי אתיופיה הם היחידים מכל קהילות ישראל שהצליחו לשמר את ההבחנה בין הדמים השונים וכל דיני זב וזבה.