מה מבקש מאיתנו חג הסיגד?

70% מנתח התפילות בחג הסיגד עסקו בעיקר בחידוש הברית בין העם לא-לוהים, בין אדם לחברו

חג הסיגד חל 50 ימים לאחר יום הכיפורים, ובו נהגו לצום חצי יום. בבוקר השכם, כל בני הכפר והאורחים שהגיעו טבלו בנהר ולבשו את בגדי החג הנקיים. כולם התאספו, כאיש אחד בלב אחד, הכהנים הוציאו את ה"אורית" בשירה, והנשים השמיעו קולות שמחה. כך, כאשר ספר ה"אורית" צועד בראש השיירה, היו צועדים במעלות ההר. חלק מן העולים אל ההר נשאו על גבם או על ראשם אבן כדי לציין הכנעה והתבטלות לפני הא-לוהים. בהגיעם למקום התפילה פתחו הכהנים בתפילות היום. התפילה לוותה בתנועות ידיים. היות ובבסיס התפיסה התיאולוגית בעולמה של קהילת ביתא ישראל עומד ערך יסודי אחד, ערך השוויון, קטעים רבים מהתפילה הדגישו שלפני הא-ל אין חשוב יותר וחשוב פחות, כולם מהווים חלק מהישות האלוקית. וזו הייתה מטרתו של חג הסיגד, בין היתר: ליצור פיוס בין אנשים, לשבור חומות ומחיצות המפרידות בין אדם לאדם ובין כפר לכפר. קטעים נוספים בתוך תפילותיהם של הכהנים הזכירו את ירושלים ואת חלום השיבה לציון. אבל אין ספק, כפי שטוענת החוקרת שושנה בן דור, ש-70% מנתח התפילות בחג הסיגד עסקו בעיקר בחידוש הברית בין העם לא-לוהים, בין אדם לחברו.

הברית תופסת מקום נכבד בתודעה של התרבות האתיופית. הברית התבססה על קשרי נאמנות בין הכפרים השונים, מחויבות מוחלטת שאינה נתונה למצבי הרוח המשתנים או לחילופי הזמן והשפעותיו. ברית זאת התקיימה ביחסי שותפות לצד מחויבות עמוקה לתמיכה הדדית, שבועה ועמידה זה לצד זה במצבים המאתגרים של החיים. ברית כזאת העניקה תקווה וביטחון לכל הצדדים. ברית זאת איננה חוזה או אמנה בין שני צדדים שבאו להסדיר ביניהם עניינים שונים. מדובר במשהו אחר; זאת ברית הכתובה בלב מתוך אמון מלא בין אחד לשני. ברית זאת עלולה, עם הזמן, להיחלש ועלולים להיווצר בה סדקים בנאמנות. לכן, חג הסיגד זימן את כולנו, מידי שנה, לחשבון נפש ציבורי. הוא יצר את ההזדמנות לחידוש הברית וחיזוק הנאמנות בין הכפרים השונים.

החיים בחברה הישראלית אינם עוד אתגר, אנו חיים יחדיו. יהודים, מוסלמים נוצרים, ספרדים, אשכנזים, עולים חדשים, ותיקים, חילוניים ודתיים. הפלטפורמה המאפשרת חיים נורמליים היא הברית והנאמנות שיש בין הקבוצות השונות. אני חושש שברית זאת, עם הזמן, הולכת ומתרופפת. הסימפטומים לכך הם שיח האשמה ההדדי שהשתלט על חיינו, השיח האלים והדורסני, שיח מוקצן, תחרותי ואגרסיבי שמסמן "טובים" ו"רעים" באופן דיכוטומי. את זה אנו מצליחים לראות בבירור במרחב הפוליטי, אבל לצערי שיח זה מצליח לחלחל בסדקים גם למרחב האזרחי הנפלא שלנו. שיח במרחב הפוליטי הוא שיח מרחיק ומייאש, אך החיים במרחב האזרחי הם מעודדים, מקרבים ומפיחים תקווה. המניע במרחב הפוליטי הוא אינטרסים; אפשר לבגוד, לשקר ולפנטז. לעומת זאת, המניע במרחב האזרחי מגיע מתוך ברית ונאמנות.

חג הסיגד דורש מאיתנו הפרדה טוטאלית בין שני המרחבים. חג הסיגד מבקש מאיתנו לא ליפול כשבויים למצב סטטי של תגובתיות, של מצפון רע, שנאה, תאוות נקם והאשמה. חג הסיגד מבקש מאיתנו להציב מראה מול עצמנו ולעבור משיח של האשמה לשיח של אחריות אישית. חג הסיגד מבקש מאיתנו להניח את אבן ההכנעה על ראשנו, להתכופף ולהעצים את תחושת הגורל המשותף.

הפילוסופיה המדינית והדמוקרטית בנויה, במידה רבה, על סוג של ברית תוך מחויבות לעבר ושותפות גורל לקראת העתיד. ברגע שהיחסים בין האחד לשני יהיו מוסדרים באמצעות חוזה משפטי בלבד אנו עלולים לאבד את הדמוקרטיה. שום דמוקרטיה בעולם לא תוכל לעמוד מול צביעות ומתק שפתיים כאשר מתחת לפני השטח עומדים אינטרסים אישיים. במצב זה הפחד והאינטרסים האישיים עלולים לגבור על שותפות הגורל. כאן כוחה של הדמוקרטיה יורד לטמיון ודרך זאת טומנת בחובה סכנה גדולה לכולם. חג הסיגד מבקש מאיתנו לעלות להר, אבל לזכור שאם אנו רוצים להמשיך לעלות במעלה ההר עלינו לשים על ראשנו את אבן ההכנעה.

יש לנו את החברה הכי נפלאה בעולם – יהודים ושאינם יהודים, כל אזרחי ישראל, כולנו משפחה אחת היושבת על ברית איתנים בין הקבוצות השונות אבל גם בגלל שאנחנו מאמינים גדולים ביכולתה של החברה הישראלית לעשות תיקון, לחזור בתשובה, ובכך לרפא או לצמצם את השיח האגרסיבי העוסק בנראות ופחות בעובדות. חג הסיגד מבקש מאיתנו להחזיר את האמון ההדדי, לברוא עולם ללא חשדות, בתחושה של אחדות ושל ביטחון ואמונה – שכולנו צריכים זה את זה.

(חיי שרה תשפ"ג)