האם הורים יכולים לחיות ללא ילדיהם?

הנחה קשה, מניחים בני יעקב בנוגע לאביהם: "וַנֹּאמֶר, אֶל-אֲדֹנִי, לֹא-יוּכַל הַנַּעַר, לַעֲזֹב אֶת-אָבִיו: וְעָזַב אֶת-אָבִיו, וָמֵת." (בראשית, מ"ד, כ"ב)

אמנם מדובר בבן זקונים אהוב וכן באח היחיד, שנותר אחרי "רצח" אחיו, אבל האם אכן חיי האב מצויים בסכנה כתוצאה מפרידה מבנו?

מבט היסטורי יגלה לנו שאכן, העם היהודי היה "זקוק" במידה רבה לקיומו של בנימין, ואולם, אבקש להוציא מעט דברים מהקשרם ולדון בבעייתיות הטמונה ביחסים בין הורים וילדים בעידן בו אנו חיים היום:

"… אני חולמת ת'חיוך שלך, חיים שלי/ חולמת שתמיד תחייך/ מה לא הייתי עושה בשבילך, חיים שלי/ כדי שממני אף פעם לא תלך… כי אין בעולם אהבה כמו אהבה של אמא/ ואין בעולם דאגה כמו דאגה של אמא/ ואין בעולם מי שיאהב אותך כמו אמא/ רק אמא שלך."  "חיים שלי" שרה זהבה בן, בשיר שכתבה סמדר שיר, ומאחלת כאם, שבנה, יקיר נפשה, לא ייפרד ממנה לעולם.

חיינו וזהותנו כהורים, היו מאז ומעולם כרוכים בעבותות אל חיי ילדינו. אך לעיתים, מתוך מוטיבציות שונות וללא מודעוּת או כוונת זדון, מתפתחת בינינו לבין ילדינו מערכת יחסים לא בריאה המערבת תלות הדדית או עודף מעורבות, הגנה ושליטה הורית. הפסיכולוגיה המודרנית העניקה למעורבות יתר של הורים את הכינוי: "הורות הליקופטר".

יעקב אבינו אהב את בניו ובפרט את צאצאיו מרחל. אבדן רחל ויוסף, הותיר את בנימין כמצבה חיה וכנֶצֶר, שיש לשמור ולטפח למען העבר והעתיד גם יחד.

עם זאת, מבט בכתוב מגלה כי יעקב עצמו לא כרך את מותו האפשרי, עם לקיחת בנימין, אלא שרטט תחושת צער ושכול ואולי אף אובדן טעם החיים – "וְהוֹרַדְתֶּם אֶת שֵׂיבָתִי בְּיָגוֹן שְׁאוֹלָה." "וַאֲנִי כַּאֲשֶׁר שָׁכֹלְתִּי שָׁכָלְתִּי". העמדת חיי האב בסכנה לנוכח אובדן בנו, נעשתה ע"י בני יעקב, כפי הנראה במטרה לרכך את לבו של יוסף.

קשה, ככל שיהיה לומר זאת: על אף האהבה והקשר העוצמתי שיש בינינו לבין ילדינו, חיינו וחייהם (ואף אובדנם) אינם תלויים אלו באלו. כאשר נכיר בעובדה זו, חוויית הנִפרדוּת והבדידות הקיומית שלנו עלולה להתעצם ולהפחיד, אך במקביל נזכה לנוע אל עבר פיתוח זהות עצמאית, מחויבת, חסינה ואותנטית.

(ויגש תשפ"א)