אבי רט (מנהל חינוכי ועורך התלמוד הישראלי [מדיסון])
התהליך שהתחיל בגלות הראשונה ב'לגור' במצרים, מסתיים בשעה טובה בדור שלנו בהתיישבות ובהיאחזות מחודשת ומעמיקת שורשים בארץ ישראל
השפה העברית, כמו גם לשון התורה, היא מדויקת, ומבדילה בין המילה 'לגור' שפירושה משהו ארעי וזמני יותר, לבין המילה 'להתיישב' שפירושה ומשמעותה הם פעולת התיישבות של קבע והעמקת שורשים במקום.
לאור ההבחנה הזו חשוב להתבונן בתהליך אותו עובר עם ישראל [בזמן ההוא כל משפחת יעקב וצאצאיו], שבפעם הראשונה בהיסטוריה יורד מארץ ישראל לגלות, ומגיע למצרים.
כאשר מגיעים בני יעקב למפגש הראשון עם פרעה מלך מצרים, הוא שואל אותם לגבי התוכניות העתידיות שלהם במצרים. תשובתם לפרעה היא: 'לָגוּר בָּאָרֶץ בָּאנוּ'.
לאחר שפרעה שומע את תשובת האחים הוא לא משתמש במילה 'לגור', כפי שביקשו והתנסחו האחים, אלא מורה ליוסף, תוך שימוש פעמיים בפועל י.ש.ב: "אֶרֶץ מִצְרַיִם לְפָנֶיךָ הִוא בְּמֵיטַב הָאָרֶץ הוֹשֵׁב אֶת אָבִיךָ וְאֶת אַחֶיךָ יֵשְׁבוּ בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן".
ואכן, כך עושה יוסף, שלא מסתפק רק במילה 'וַיּוֹשֵׁב' 'אלא מוסיף לתהליך ההשתקעות שלהם במצרים מילה חדשה-'אֲחֻזָּה': "וַיּוֹשֵׁב יוֹסֵף אֶת אָבִיו וְאֶת אֶחָיו וַיִּתֵּן לָהֶם אֲחֻזָּה בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּמֵיטַב הָאָרֶץ".
הם לא רק באים להתיישב, אלא באים להיאחז במקום, והכיוון הוא ברור.
הרמב"ן [רבי משה בן מימון, מגדולי חכמי ספרד 1194-1270], מדייק בהבחנה בין 'לָגוּר' לבין 'וַיּוֹשֵׁב' ומתאר את התהליך שעברו בני ישראל בתהליך ההשתקעות בגלות: "וטעם ויושב יוסף ויתן להם אחזה – שהושיב אותם במיטב הארץ ובאחוזה שנתן להם, כי לא רצה שיהיו כגרים בארץ, וקנה להם בתים ונחלת שדה וכרם נתן להם, וזה מרשות פרעה כי הם אמרו 'לגור בארץ באנו..' וכשיעבור הרעב נשוב לארצנו, ופרעה אמר ליוסף 'הושב את אביך' שיושיבם כאנשי הארץ התושבים בארץ גשן".
המדרון, שתחילתו במגורים ארעיים והמשכו בהתיישבות והיאחזות של קבע בגלות, היה מאז ומעולם חלקלק מאין כמוהו, ואכן לא חולפות שנים רבות והפסוק בתורה יתאר את השתקעותם של בני ישראל במצרים במילים הבאות, שלא מותירות כל ספק על המרחק בין 'לָגוּר'– הזמני והארעי, לבין
'וַיּוֹשֵׁב': "וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּאֶרֶץ גּשֶׁן וַיֵּאָחֲזוּ בָהּ וַיִּפְרוּ וַיִּרְבּוּ מְאֹד".
הרב שלמה אפרים לונטשיץ [מחכמי פראג 1550-1619], בפירושו לתורה, לא עושה הנחות ליורדים למצרים, ומחדד בדבריו את התהליך הנפשי והפיזי של המעבר מ'לָגוּר'
ל'וַיֵּשֶׁב', וכך לשונו: "וישב ישראל בארץ גושן – כל פסוק זה באשמת בני ישראל הוא מדבר, כי הקב"ה גזר עליהם 'כי גר יהיה זרעך', והמה ביקשו להיות תושבים במקום שנגזר עליהם גרות… הפסוק מאשימם על ישיבה זו שבקשו אחוזה בארץ לא להם, ולא כך אמרו אל פרעה 'לגור בארץ באנו', מלמד שמתחלה לא ירדו להשתקע שמה אלא לגור.. ועכשיו חזרו מדבריהם, וכל כך נשתקעו שמה עד שלא רצו לצאת ממצרים, עד שהוצרך הקב"ה להוציאם משם ביד חזקה..".
כארבעת אלפים שנים לערך עברו מהגלות הראשונה במצרים. מאז ולאורך כל קורות ימי ישראל, רבים וטובים ירדו, התגוררו, התיישבו ונאחזו בכל קצוות תבל.
בשעה טובה, בעת הזו, לאחר אלפי שנות גלות, כחמישים אחוז מהעם היהודי שב לארץ ישראל. הילדים חוזרים הביתה- מי מרצון ובשמחה, ומי בגלל 'היד החזקה', והתהליכים שהם חווים ברחבי העולם.
התהליך שהתחיל בגלות הראשונה ב'לגור' במצרים, מסתיים בשעה טובה בדור שלנו בהתיישבות ובהיאחזות מחודשת ומעמיקת שורשים בארץ ישראל.
(ויגש תשפ"ג)
