הרב מאיר נהוראי (רב משואות יצחק, יו"ר רבני בית הלל)מאז היעלמות יוסף, ממאן יעקב להתנחם וחי בעצבות מתמדת. צערו הגדול גרם לכך שזיקנה קפצה עליו. נקודה זו מובלטת במפגש שמתרחש בינו לפרעה. כאשר יעקב מגיע מצרימה הוא נפגש עם פרעה ששואל אותו שאלה קצרה: "וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל יַעֲקֹב כַּמָּה יְמֵי שְׁנֵי חַיֶּיךָ". יעקב עונה תשובה ארוכה ומפורטת: "וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל פַּרְעֹה יְמֵי שְׁנֵי מְגוּרַי שְׁלֹשִׁים וּמְאַת שָׁנָה מְעַט וְרָעִים הָיוּ יְמֵי שְׁנֵי חַיַּי, וְלֹא הִשִּׂיגוּ אֶת יְמֵי שְׁנֵי חַיֵּי אֲבֹתַי בִּימֵי מְגוּרֵיהֶם". פרעה ביקש בנימוס לדעת מה גילו של יעקב, וספק אם ציפה לתשובה כה מפורטת. הרמב"ן מסביר, שיעקב האריך בתשובתו משום שהוא הבין שהשאלה נבעה ממראהו הזקן שהיה חריג במצרים. יעקב הסביר שהסיבה למראהו אינה מפאת גילו, אלא משום שזיקנה קפצה עליו בעטיין של צרות.
התיאור הקשה שנותן יעקב לשנות חייו ולאיכותן הרעה בפני פרעה גרר ביקורת מצד חז"ל: "אמר ר' שמעון בן יוחאי לפי שקרא תיגר בשלושים ושלש תיבות (=מילים) לפיכך נמנע מחייו שלושים ושלוש שנה". לדעתם, זו הייתה התבטאות אומללה מצדו של יעקב, שעליה שילם מחייו שלושים ושלוש שנים. אולם, ניתן לפרש את דברי יעקב גם באופן אחר. בשעה שהגיעה הידיעה שיוסף כלל לא מת – יעקב עובר טלטלה נפשית. תחילה יעקב אינו מאמין: "וַיָּפָג לִבּוֹ כִּי לֹא הֶאֱמִין לָהֶם", ובהמשך: "וַתְּחִי רוּחַ יַעֲקֹב אֲבִיהֶם". זה השלב שיעקב מקבל כוחות והולך לפגוש את יוסף. המפגש עם יוסף הופך את יעקב לאדם חי אבל גם מאפשר לו לסיים את חייו: "אָמוּתָה הַפָּעַם אַחֲרֵי רְאוֹתִי אֶת פָּנֶיךָ כִּי עוֹדְךָ חָי". יעקב חש שמותו קרב דווקא בגלל המפגש עם יוסף. הפירוש האופטימי של קביעה זו, שיעקב זכה לאושר גדול בראותו את יוסף וכעת, כשהגיע אל פסגת האושר, טוב יהיה לו לסיים את חייו (רש"ר הירש). אולם, ניתן לפרש שהאבל של יעקב אודות יוסף היה כה כבד עד שאפילו המפגש עמו אינו יכול כבר לחזק ולנחם אותו. אמנם הוא זוכה לראות את יוסף, אבל ביטולה למפרע של סיבת האבל אינה יכולה להשיב את המצב לקדמותו. ואכן, מיד לאחר פגישה אחת בלבד עם יוסף, יעקב מרשה לעצמו לסכם את חייו בפני פרעה: "מעט ורעים היו ימי שני חיי". גם הבשורה שלא תיתכן טובה ממנה, "עוד יוסף חי", לא יכולה למחוק את שברון הלב, את הצער שאין שלם, עמוק ומכמיר ממנו. מהרגע שיוסף נעלם, יעקב סבור שנטרף, על פי מראה כתונת הפסים הטבולה בדם.
יעקב הוא אב שכול על בנו יוסף, שהיה בן הזקונים והאהוב עליו מכל בניו. חסרונו של יוסף היה קשה מנשוא עבור יעקב. גם לאחר הפגישה עמו הוא אינו יכול להשתחרר לגמרי מהצער שליווה אותו במשך שנים רבות. יעקב חי בשברון לב גדול, ועל אף שנהג בגבורה בכמה ניסיונות רבים בחייו, צער השכול פגע בו בעוצמה רבה.
לצערנו יש בתוכנו רבים שחיים את השכול ומצויים בשברון לב. אנשים אלו עלולים להרגיש שהמצב לעולם לא ישתנה. שברון לב יכול למוטט אפילו את האישיות החסונה והחזקה ביותר. שברון לב יכול להותיר אותנו מדוכדכים, כועסים, מובסים ועם תחושת חסר גדולה. תשובתו המפורטת של יעקב לפרעה משקפת באופן מדויק את הרגשתו הרעה גם לאחר שפגש את יוסף. יעקב מלמד אותנו, שפעמים ששברון לב אינו יכול להיעלם גם בשעה שהמצב משתנה ומגיעים רגעים יפים ושמחים.
(וישב תשע"ט)
