הרב יובל שרלו (ראש ישיבת אורות שאול תל אביב וראש המרכז לאתיקה בארגון רבני צהר)
מנייני המרפסות והחצרות, ודרכים אחרות שבהן התקיימה התפילה, לימדו אותנו שיש גם אפשרויות נוספות
כיצד נחזור לבתי הכנסת במובן המלא של תפקודם? האם בית הכנסת ייראה כפי שהוא נראה לפני הקורונה, או שהתקופה שבה גלינו בצורה זו או אחרת מהתכנסות תעובד ותביא לבשורה מסוימת ביחס לבית הכנסת? יש בנו ניסיון חיים די עגום, המלמד כי השיבה להרגלים הישנים היא אחד הכוחות החזקים ביותר הקיימים, וגם לאחר תקופה מאוד משמעותית של חוויית תפילה אחרת – נשוב לאותן התנהגויות נפוצות בתפילה.
האם זה טוב או רע? גם וגם. יש בזה בסיס יסודי לתפילת הקבע. מאז ימי המשנה והתלמוד הוטלה על התפילה משימה נוספת. היא כבר אינה רק עמידה בפני הקב"ה ושפיכת שיח בפניו, כי אם גם נועדה למלא את מקום עבודת הקורבנות הציבורית במקדש. כיוון שכך, יש בה יסודות קבועים ויציבים, הלכות חתוכות, משמעות עמוקה לתפילה במניין דווקא, וכדו'. כדי לקיים את כל אלה אין דרך אחרת מאשר לקבוע נוסח קבוע שבו מתפללים כולם יחד, וזמנים קבועים שבהם מתכנסים כולם יחד וכך מיוסדת עבודה ה' בתפילה, שכל אחד יכול להיות שותף בה, ואין היא מכוונת רק לאלה שנשמתם מלאה דבקות והתקדשות בעבודת ה'. לא זו בלבד, אלא שגם התפילה הציבורית, ההופכת להיות חלק בלתי נפרד מסדר היום הקהילתי, מאפשרת לאדם להטמיע בה את כוונותיו האישיות, את מילותיו הפרטיות ואת עולמו הפנימי.
ברם, מנייני המרפסות והחצרות, ודרכים אחרות שבהן התקיימה התפילה, לימדו אותנו שיש גם אפשרויות נוספות. היו במניינים אלה היבטים מיוחדים: התפילה הייתה יותר אינטימית ויותר קרובה לחיים; היא כוננה מציאות של השתתפות של יותר מבני המשפחה בתפילות השונות; היא לקתה פחות בכשלים של תפילות בתי הכנסת: היו בה פחות דיבורים בתפילה; היא לא נראתה כמו ספרייה שבו פורשים עלוני שבת שחלקם עיתונות של ממש וקוראים; יותר אנשים היו שותפים במהלך התפילה, בשל ריבוי המשימות ומיעוט המשתתפים מול בית הכנסת הגדול, וכדו'. אמנם, מסגרת לעולם אינה מבטיחה שכך יהיה. היא מאפשרת, והמניינים האלה אפשרו גיוונים והתחדשות, על אף העובדה שהם לא הבטיחו שכך אמנם יקרה.
מה ניתן להביא ממניינים אלה אל תוך בית הכנסת? בראש ובראשונה את הצבת השאלה, ואת ההכרעה הקהילתית כי הטוב שהתגלה במנייני החצרות והמרפסות ראוי לו כי יהיה נוכח במקדשי המעט שלנו, ומאידך גיסא שהרגלים רעים שנרכשו במניינים אלה לא ייובאו לתפילה הציבורית. מתוך הצבת השאלה אפשר שייחשף שטוב נעשה אם מתוך קביעות המקום והתפילה נמצא גם את הדרכים להתחדש בהן, כדי שתהיה תפילתנו תחנונים ולא מקובעת. אפשר שלעתים נתפלל כולנו ביחד, ולעתים דווקא במניינים קטנים יותר; אפשר שנקלף מהתפילה את מה שלא קשור בה, אך הפך להיות חלק מהארכת התפילה ומהסטת תשומת הלב (כמו שפע של "מי שברך", שהיה קיים הרבה פחות במנייני החצרות); אלו דוגמאות להחלטות קהילתיות שיש בהן כדי לעורר מחדש את הלבבות ולשקע את עצמנו בתפילת אמת, שתעלה ותבוא בפני כסא הכבוד.
(קדושים תשפ"ב)
