הרב יובל שרלו (ראש ישיבת אורות שאול תל אביב וראש המרכז לאתיקה בארגון רבני צהר)מאבקו של אברהם אבינו להצלת סדום מפני הפיכתה לא נתבאר כל צורכו, ובעיקר בשלושה תחומים. התחום הראשון הוא המוטיבציה של אברהם אבינו – מפני מה פעל כדי להציל את סדום, כאשר סדום היוותה את ההפך המוחלט ממה שהוא האמין בו. ניתן למקד את השאלה הזו בתנועה של הכנסת אורחים: אברהם אבינו הינו מורה הדרך של ההלכה מרחיקת הלכת של "גדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני שכינה", והוא נוטש את ההתגלות האלוקית כדי לקדם את שלושת האנשים הבאים להתארח. לעומת זאת, סדום היא הסמל המובהק של "ויד עני ואביון לא החזיקה", והמאבק הבלתי מתפשר באורחים המגיעים לסדום. מהו אפוא המניע הגדול של אברהם אבינו לרצות באי-הפיכתה, וזאת אפילו בלי להציב אלטרנטיבה לרשעותה הגדולה של סדום.
התחום השני הוא הטיעונים שבפי אברהם אבינו: בדיון עם הקב"ה עולות שתי אפשרויות בלבד: אפשרות אחת היא הפיכת סדום ועמורה; ואפשרות שנייה היא הצלת כל סדום ועמורה בזכות הצדיקים שנמצאו שם; ברם, האפשרות השלישית, שהיא גם זו שהתממשה בסופו של דבר, היא הצלת הצדיקים ופגיעה ברשעים, וזו כלל לא עולה בדיון עם הקב"ה.
התחום השלישי הוא עצם קיומו של הדיון. הדיון עם הקב"ה מפתיע גם מצד עצם העובדה שבד בבד עם האמירה המתמדת של "ואנוכי עפר ואפר", אברהם ניצב מול הקב"ה וטוען את טענותיו, וגם מצד היכולת לטעון טענות מוסריות מול ריבונו של עולם ולומר לו "השופט כל הארץ לא יעשה משפט", לאמור: לבוא בשמו של טיעון מוסרי אוניברסלי ולטעון כי הקב"ה אינו פועל לאור עקרונות אלה! ואין הקב"ה נוזף באברהם אבינו אלא מקבל את טיעוניו, שזה לעצמו פלא גדול.
פרשנינו הקדמונים נאלצו לפתוח בפנינו את הפרשנות היסודית ביותר – פרשנות הפסוקים, ובשל כך אין אנו מוצאים בדבריהם עיסוק נרחב במבט הכללי בסוגיות אלה. אולם, אנו מוצאים שורשים לסוגיות אלה בדברי חז"ל, כגון הטיעון שהם שמו בפי אברהם שיש סתירה בין קיום העולם ובין עשיית הצדק: "…אם עולם אתה מבקש אין דין, ואם דין אתה מבקש לית עולם, את תפיס חבלא בתרין ראשין, בעי עלמא ובעי דינא, אם לית את מוותר ציבחר, לית עלמא יכיל קאים", ותגובת הקב"ה: "אמר לו הקדוש ברוך הוא: אברהם, 'אהבת צדק ותשנא רשע – אהבת לצדק את בריותיי ותשנא רשע, מאנת לחייבן, על כן משחך א-להים א-להיך שמן ששון מחבריך" (בראשית רבה מט).
היחס הכפול של שנאת סדום ומה שהיא מייצגת, ובד בבד רצון למנוע את הפיכתה, שימש ביד הנצי"ב מוולוז'ין מקור השראה, לדבריו בתחילת ספר בראשית: "וזה היה שבח האבות, שמלבד שהיו צדיקים וחסידים ואוהבי ה' באופן היותר אפשר, עוד היו ישרים – היינו שהתנהגו אפילו עם עובדי האלילים שהם המכוערים בתוך אומות העולם. …מכל מקום היו עימם באהבה וחשו לטובתם באשר היא קיום הבריאה. כמו שאנו רואים כמה השתטח אברהם אבינו להתפלל על סדום, אף על גב שהיה שונא אותם ואת מלכם תכלית שנאה עבור רשעתם, כמבואר במאמרו למלך סדום, מכל מקום חפץ בקיומם".
הדבר מציב בפנינו אתגר רוחני לא פשוט – היכולת להביט נכוחה על המציאות, לתעב את הרשע ואת העוול, לשנוא את התרבות הסדומית ולהיאבק בה, ובד בבד להיות מסוגלים לרצות בקיום הבריאה, במניעת הפיכת המקום על יושביו, ובעמידה מול הקב"ה בוויכוח נוקב על ההנהגה האלוקית.
אברהם אבינו אינו מתפשר עם העוול. אולם, הוא עצמו אינו רוצה לבטל את עולם החסד ואת היושר הקיים בו. הוא מבטא לדורות את הרצון בעולם מתוקן, שבו אנשי המקום הטוב ההוא (לפני ההפיכה) פותחים את ביתם ואת ליבם לצועדים בדרכים. את הבקשה הזו הוא פורש בפני ריבונו של עולם, מתוך רוחו ונשמתו. בכך הוא מורה דרך לדורות, שלעולם נזכור כי אנו מבקשים את הטוב ואת החסד. לעיתים מלמדת אותנו התורה כי אין מקום לכך, וכי ראויים אנשי סדום ללכת לאבדון, כמהפכת סדום ועמורה אדמה וצבויים. אולם, לעולם לא נשכח את היותנו צאצאי אברהם אבינו, שביסודו של דבר מבקש את היושר, האמת, הצדקה והחסד שבכינונו של עולם.
(וירא תשפ"ד)
