מרדכי גרנביץ
לפעמים, אם אקח נשימה, אני אודה, מול עצמי קודם, שהראש שלי פשוט היה בטרדה כל שהיא וההוא שעצבן אותי- לא תמיד באמת אשם
רבי יצחק בר כהנא שאל פעם את אחד האמוראים שאלה בענין טהרת דם נבלה. האמורא הזה "בעיט ביה", שזה נשמע כמו בעיטה, אבל המפרשים אומרים שהוא גער בו. רבי זריקן רואה את זה מהצד ושואל: "מה זה?! הוא שאל אותך שאלה!", אז האמורא עונה לו: "אין לי ישוב הדעת, אני מקולל". נו, לא בכל יום אתה פוגש אדם מקולל, במה הוא מקולל? אז הוא מסביר לו פסוק של קללות:
"והיו חייך תלואים לך מנגד"- זה מי שקונה חיטה לשנה. אין לו אדמה משלו, הוא לא יודע אם יהיה כסף שנה הבאה. תלוי שכזה.
"ופחדת לילה ויומם" – זה מי שקונה תבואה בכמויות קטנות. הוא לא יודע מה יהיה עם הסנדוויצ'ים של הילדים. בואו נגיד שהוא עושה קניה שבועית, אבל הוא מפחד מה יהיה הלאה.
אבל השיא: "ולא תאמין בחייך" – זה מי שקונה כל יום לחם במאפיה. יש לו כסף להיום. הוא לא יודע מה יהיה מחר.
"אני", סיים אותו אמורא, "אני מאלו שקונים מהאופה בכל יום. אתה מבין? "ולא תאמין בחייך"… אז אל תתפלא שאין לי ישוב הדעת לשאלות על שיעור דם של נבלה…".
אני לומד מהסיפור הזה כמה דברים: קודם כל, יש פה משהו מאד אנושי. זה לא משהו שמסתירים. וואלה, אין לי עדיין כסף למחר אז נכון שאני אמורא קדוש ויושב בבית המדרש אבל אין לי פניות לשאלות על דם של נבלה כרגע.
לא מחביאים את האנושיות על עליבותה או על חוסר האונים שבה. איפה שמחביאים אותה או בזים לה לא היה אפשר להגיד בקול דבר כזה. לטאטא חולשה אנושית זה פתח לתעשיה של שקר או לציפיות לא רציונאליות שמייצרות סבל מטורף. להודות בחולשה אנושית זה פתח לחיים שיש בהם כנות. בלי זה, כלום לא מתחיל בכלל. עבודת המידות יכולה לבוא רק על גבי זה שאני מודה בחולשה שלי…
אבל יש פה גם לימוד על יחסי אנוש, תראו, ה'אוטומט' שלי זה שאם מישהו עצבן אותי והתפלקה לי בעיטה (מטאפורית!) אז אני אסביר למה הוא נודניק. אני אצדיק למה זה קרה. הלו, רילאקס, לפעמים אם אקח נשימה אני אודה, מול עצמי קודם, שהראש שלי פשוט היה בחשבון הבנק, או בטרדה אחרת. וההוא שעצבן אותי- לא תמיד באמת אשם. זה ממש פתח להיכנס פנימה.
וגם הפוך זה עובד: אם למישהו התפלקה גערה כלפי, לא תמיד הדרמה היא מה שהיא נראית. לפעמים הילד שלו בוכה שהוא רוצה גלידה, תוך כדי שחזר צ'ק, המורה של הילד התקשרה שהוא חידד עיפרון למישהו לאוזן, ובדיוק סבתא שלו פגועה שהוא לא מספיק מתעניין בשלומה. אתה? לפעמים רק נקלעת לבלגן שלו…
נכון שגערה זה כואב, אבל כואב יותר כשאתה מתייסר לשווא שיש לפלוני טענות כלפיך. זה לא מצדיק מה שהוא עשה, אנחנו לא מגישים את הלחי השניה, אבל זה כן מאפשר איזה מבט רך יותר, ולפעמים זה אפילו מאפשר לנו להסכים לדבר בכנות על מה שקרה…
אבל רגע, לפי זה בעצם למי אין איזו טרדה שעלולה לגרום לו להתייחס ככה? נכון. המציאות סדוקה, האדם מולנו לעתים יש בקרבו איזה שבר. זה חלק מהסיפור פה. לנו מה נותר מלבד לפתוח שערי הלב?
(מקץ תשפ"ב)
