כבר לא יוצאים לדייטים בלי תמונה

פרשת וארא פותחת: “וַיְדַבֵּר אֱלֹקים אֶל משֶׁה וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי ה’: וָאֵרָא אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקֹב בְּאֵל שַׁדָּי וּשְׁמִי ה’ לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם”. אם א-לוהים לא הודיע את שמו אצל האבות, מדוע שיודיע שמו אצל דור יוצאי מצרים? אולי מהסיבה שביקשו לדעת את שמו? ואם כך, מדוע דור יוצאי מצרים מבקשים לדעת את שמו של א-לוהים, מה שלא ביקשו האבות? ואיך כל זה קשור לגאולה הקרובה העומדת בפתח? האם מה שבאמת שמטריד את דור יוצאי מצרים כעת, הוא דיון פילוסופי על הוכחת מציאותו של הקב"ה? כמנהגנו נטייל במעט בתרבות הדתית של יהודי אתיופיה ונחזור לענות על השאלות הללו.

מה מטרת המנהג לפיו החתן והכלה אינם מתראים שבוע לפני החופה? נוהגים להגיד שמטרתו היא יצירת מתח חיובי וגעגוע לקראת המפגש בליל הכלולות. דומני שלמנהג הזה יש סמליות עמוקה למהות הקשר הזוגי לאורך שנים באופן יציב. סבתי ואמי ז"ל סיפרו לי שה"דייט" הראשון שלהן עם בני זוגן היה בחתונה. שאלתי את סבתי: "איך אפשר להיכנס להקים בית נאמן בישראל מבלי להכיר לעומק האחד את השני? מבלי לבדוק אם אתם אוהבים ומתאימים?". סבתא אמרה לי: "אין דרך להכיר אדם, הדרך הטובה להתקרב להכיר אותו היא לחיות אתו". שותפות הגורל, החיים בצוותא, הם המאפשרים לפתוח צהר -לעולמו של האחר. לדורנו מנהג זה נשמע מוזר ובלתי אפשרי. אודה ואתוודה, גם אני לא מצליח לתפוס זאת. ובכל זאת, מה זה אומר עלינו, שכיום כמעט אף אחד כבר לא יוצא לדייט מבלי לראות לפני– כן תמונה?

במסגרת תפקידי כרב קהילה, בין היתר, אני משמש כסוג של תחנה ראשונה לקראת ייעוץ זוגי אצל מטפל מקצועי. באחת הפעמים הגיע זוג שהתגלעו ביניהם חילוקי דעות בנוגע לעניינים שונים בתוך הבית וזה גרם לבעיות בתקשורת. האישה אמרה: "אני חיה אתו 30 שנה ומכירה אותו טוב מאוד". מיד אמרתי לעצמי שמשפט זה מצביע על שורש הבעיה ביניהם. הרגע בו חושבים שמכירים האחד את השני זה הרגע בו הופכים להיות מנוכרים אחד כלפי השני. איך אמר אותו פילוסוף? רק אדם מת ניתן להכרה. אדם חי הוא בלתי ניתן להגדרה ולהכרה מוחלטת.

בעבר הבאתי כאן את דבריו של דודי – דניאל מנגשה ז"ל, שהיה תלמיד חכם גדול. לאחר ששאלתי אותו: "אתה מאמין בא-לוהים?", נדהם: "אתה מאמין שאתה יכול לחיות בלי אוכל? החיים של כולנו זאת עובדה. כל הקיום שלנו הוא א-לוהים". א-לוהים עבור דניאל הוא החיים עצמם. הידיעה על עצם קיומנו. לאדם אין צורך בהוכחות על הימצאותה של נקודת הקיום, הוא מודע לנשמתו, למציאותו. א-לוהים לא נמצא רק במקום אליו נותנים לו להיכנס, אלא בכל מקום.

אם נחזור לשאלתנו הראשונה – זהו ההבדל בין דור יוצאי מצרים לדור האבות. ההבנה הבסיסית בתפיסתם של דור האבות, כמו אותה תפיסה שהייתה קיימת בתרבות האתיופית, שהאדם החי הוא בלתי ניתן להכרה – היא זאת שהביאה אותם, באופן פרדוקסאלי, להיות קשובים תדיר לרחשי הלב של האחר. הרצון לחיות עם האדם תוך שיתוף גורל הוא שהביא אותם לדבר זה עם זה ולא זה על זה, לפגוש זה את זה ולא ללמוד זה על זה באמצעות תמונות ועזרים נוספים אחרים.

דור יוצאי מצרים רצו לראות תמונה לפני שהם יוצאים ל"דייט" עם הקב"ה, לעומת האבות שחיו את הקב"ה. הם לא היו זקוקים בהוכחות על הימצאותו של הקב"ה. עכשיו מובן מה שכותב פרופ' ישעיהו ליבוביץ' בעקבות מספר מדרשי חז"ל: "שהכרת א-לוהים שהייתה לאבות לא הייתה מותנית בהתגלויות בהן משתנים סדרי הטבע… אלא הייתה זו הכרת א-לוהים מבחינת א-לוהותו, הוי אומר ההכרה אליה מגיע האדם מתודעתו הוא, ולא מחמת גורמים חיצוניים או מאורעות וקורות, ואילו לגבי השליחות אל בני ישראל שהיו שקועים בעבודות מצרים… צריך היה ה' להופיע… במאורעות היסטוריים מופלאים". להיות מאושר או להגיע לגאולה לפיכך פירושו להתחבר למקום שבו אנחנו מודים על כל הטוב בחיים שלנו, מעריכים כל דבר שעשינו ומוקירים כל רגע ורגע שיש לנו! חיים את האושר.

לילה, ילדה מתוקה וחכמה, ביתם של חברים טובים שלי בקנדה, שאלה באחד מביקוריי: "למה בתקופת התנ"ך א-לוהים היה מדבר עם ישראל כל הזמן ועכשיו הוא הפסיק לדבר איתנו?". פרופ' טובה הרטמן שהייתה נוכחת אף היא, השיבה: "א-לוהים לא הפסיק לדבר איתנו, אנחנו אלו שהפסקנו להקשיב לו".