הרב דוד לאו,הרב הראשי, מודיעין
"קדש לי כל בכור", נצטווינו בתורה, בכור אדם ובכור בהמה קדושים הם מרגע לידתם, כפי שמסבירה התורה "כי לי כל בכור, ביום הכותי כל בכור בארץ מצרים הקדשתי לי כל בכור בישראל, באדם ובבהמה, לי יהיו אני ה'". למרות שקדושים הם מרחם חובה עלינו לקדשם (נדרים יב).
מצוה מעט נדירה היא, שהרי לא כל אחד זוכה לקיימה. די בכך שתיוולד בת ראשונה, או שהלידה הייתה בניתוח קיסרי כדי שלא יכול יהיה האב לפדות את בנו. גם אם הנולד הוא זכר, אך אם אביו או אמו משבט לוי הם לא מתקיימת המצוה, אלא רק בכור שנולד לאביו ולאמו הישראלים זוכה לה.
המצוה אינה להותירם בקדושתם. מחייבת אותנו התורה לפדות את הבן, ומגדירה לנו במדויק את תנאי הפדיון. "ופדויו מבן חדש תפדה, בערכך כסף חמשת שקלים בשקל הקדש, עשרים גרה הוא" (במדבר יח-טז). מצוה שבמבט שני אינה ברורה. מדוע מחייבת אותנו התורה לאבד לתינוק את מעמדו הרוחני? מדוע איננו מותירים אותו קדוש ואלוקי כל ימי חייו? וכי לא טוב להשאירו בקדושתו, האין זה עוול להרחיקו מהקדושה?
אך מבקשת מאיתנו התורה שהאדם לא יסתפק בכך שהתורה מקדשת אותו. הקדושה של התורה תיפדה. על ידי עמל יגיע האדם לקדושה, והיא שתישאר אצל האדם. לא די במה שעשו עבורך, המעלה של האדם היא כאשר הוא מתעלה ומוסיף קדושה בעצמו.
נבחין בדור המדבר. בשבת הבאה נקרא עליהם מצביעים ואומרים "זה א-לי ואנווהו", ומעידים על כך חז"ל שראתה שפחה על הים את מה שלא זכה לראות אפילו הנביא יחזקאל בן בוזי. מדרגות רוחניות נעלות. למרות זאת ניתן לראות תקופה קצרה אחר כך שהם בוכים בבקשה לקישואים, לאבטיחים, לבצלים ולשומים. האם זו אמורה להיות שאיפתו של אדם רוחני נעלה?
אבל רוחניות שהגיעה במתנה, אין בה ערך. היא זמנית בלבד. לכן, כשהנבואה שרתה עליהם יכולים היו לראות מראות אלוקיים. אך כשסרה מעליהם הנבואה התברר כי נותרו באותה רמה רוחנית של עבדים בה היו לפני כן, כאלו שמה שמעסיק אותם הוא החוסר בבצלים.
דוד המלך ע"ה מתבטא ואומר "בני איש עד מה כבודי לכלימה" (תהלים ד). מפרשים חז"ל שכוונתו היא לדרך בה מתייחס אליו שאול המלך ע"ה בזלזול וקורא לו :"בן ישי" (שמואל א כ). גם כאשר מתקן אותו יהונתן בנו ואומר לאביו "נשאול נשאל דוד" – בשמו המפורש, גוער בו אביו וחוזר שוב "בוחר אתה בבן ישי". כאילו אין לו שם משל עצמו, כאילו כל מהותו היא רק היותו בנו של ישי, כאילו לא עלה ונתעלה בכותבו פרקי תהלים וזמירות נצח של עם ישראל.
מבקשת מאיתנו התורה לעלות ברמתנו הרוחנית באמצעות עמל, לא להסתפק במה שקיבלנו, אלא להשתמש בזה כדי לבנות עצמנו. כי ישנם אנשים שחיים על ראש ההר רק מפני שהוריהם הניחו אותם שם ביום הראשון לחייהם. הם גדלו, בגרו, הקימו שם משפחות. הם נמצאים בראש ההר, אבל ראש ההר לא נמצא בתוכם.
רק מי שעמל ומתייגע לקדש עצמו, רק הוא יזכה, לאור הכוחות שניטעו בו על ידי הוריו ומחנכיו, לגלות את הר האלוקים בליבו פנימה.
(בא תשעב)