קצת סבלנות, חברים

התחלת דרכו של משה כמנהיג רצופה, לכאורה, בכישלונות, וחלוקת הפרשות הראשונות של ספר שמות כמו באות להדגיש כישלונות אלה. פרשת "שמות" הסתיימה כשהתביעה של משה ואהרון מפרעה: "שַׁלַּח אֶת עַמִּי" נענתה בהחמרת הגזרות, ובקריאת משה אל ה': "לָמָה הֲרֵעֹתָה לָעָם הַזֶּה לָמָּה זֶּה שְׁלַחְתָּנִי." בפרשתנו, "וארא", מכה ה' את פרעה ומצרים בשבע מכות, אך בסוף הפרשה בני ישראל נמצאים באותה צרה, בדיוק במקום בו היו בתחילתה, ללא הפי-אנד וללא אור בקצה המנהרה. לרגע נראה שחכמי בבל בחרו לסיים כך את הפרשות, כמו בסדרות מתח בטלוויזיה, כשכל פרק מסתיים בכוונה בשיא המתח, בו הגיבור נמצא במצב ביש ללא מוצא, והצופה נותר שבוע שלם במתח עד הפרק הבא.

כיוון שהתורה איננה סדרת מתח, וכיוון שהגיבור שלה הוא בורא עולם בעצמו, שהוא כל-יכול אמתי, ולא סופרמן בדיוני, עלינו לשאול את עצמנו מדוע הוא בחר בתהליך כל כך ממושך ורצוף כישלונות שבו הכול הולך לאט ובקושי? מדוע נדרשו עשר מכות, שבכל אחת מהן בני ישראל נכנסים לסגר, מלאי חשש ופרפורי בטן? הרי אין מעצור בידי ה' להושיע, ולהוציא את ישראל ממצרים במכה אחת.

דומני שזאת בדוק רצתה התורה ללמדנו: הצלחות לא באות מהר ובקלות. ה' רצה ללמד לדורות שלבעיות קשות אין פתרונות של "זבנג וגמרנו". שינוי מציאות הוא תהליך הדורש סבלנות, ולאנשים במצוקה קשה, לעתים, לעכל זאת. בכך ניתן להסביר את העובדה שעם הופעת משה נאמר: "וַֽיַּאֲמֵ֖ן הָעָ֑ם וַֽיִּשְׁמְע֡וּ כִּֽי־פָקַ֨ד ה' אֶת־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל… וַֽיִּקְּד֖וּ וַיִּֽשְׁתַּחֲוֽוּ", ואילו בפרשתנו פורס משה לפניהם את ארבע לשונות הגאולה, אך "לֹ֤א שָֽׁמְעוּ֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה מִקֹּ֣צֶר ר֔וּחַ וּמֵעֲבֹדָ֖ה קָשָֽׁה". מה קרה לאמונה שקיננה בלבם בתחילה? נראה שהם ציפו לגאולה מהירה שתתקדם בקו ליניארי רציף, וכשבמקום זאת הוחמר המצב והוכבדה העבודה, קצרה רוחם. היה עליהם ללמוד בדרך הקשה, שיציאה מצרה לישועה דורשת אורך נשימה וניסיונות חוזרים ונשנים.

בכל התחומים מלמדת ההיסטוריה כיצד ההצלחות הגיעו רק אחרי כישלונות. אפילו הארי פוטר בא לעולם, רק אחרי שנדחה על-ידי מו"לים רבים (כנראה מאויביו), ואף בדברי תורה, להבדיל, אין אדם עומד עליהם, "אלא אם כן נכשל בהן" (גיטין מג, א)

משה רבנו הכיר בוודאי את הכלל שטבע רבי נחמן מברסלב: "אין ייאוש בעולם כלל". לפיכך הוא לא מתפטר ולא מתייאש, אלא חוזר פעם אחר פעם על אותה רוטינה של התראות, אזהרות ומכות עקרות, עד שלבסוף הן מובילות לגאולה מופלאה. מאז ועד היום עם ישראל לא מפחד מדרך ארוכה, ולא מתהליכים התובעים סבלנות רבה. ההליכה אל הארץ המובטחת נמשכה ארבעים שנה, וכדי לשוב אליה לאחר חורבן בית שני נדרשנו לתקווה בת שנות אלפיים.

במדינת ישראל התרגלנו לפתרונות מהירים. כשמחבל בורח אחרי פיגוע מצפים שבחדשות הקרובות יודיעו שכבר נתפס. כשיש סגר ומגיעים חיסונים, אנו מצפים להורדת התחלואה ולשיטוח העקומה. פרשת 'וארא' מלמדת שדברים בדרך כלל לא מתבצעים בקצב שהיינו רוצים, וכי יש הכרח להתאזר בסבלנות, באורך רוח ובהרבה תקווה ואמונה.

אכן, בסבלנות יש גם סבל, אך זהו מחיר הכרחי שיש לשלם בכל תהליך משנה ומשתלם. מי שלא שומע מקוצר רוח וקשיי נשימה מבעד למסכה, מסתכן במחלה ובהחמצת המטרה. מי שמטמיע את המסר של ההיסטוריה היהודית החל מפרשת "וארא", רואה את השיפור קמעא קמעא, מצטייד בתעצומות נפש ובאמונה, ועשוי להגיע לרפואה שלימה ולגאולה קרובה.

(וארא תשפ"א)