לכל אחד מאיתנו יש מצרים

בני ישראל עומדים לצאת ממצרים, והנה משה מוצא לנכון לעמוד ולהשמיע באוזני העם ציווי שמתייחס לעתיד הרחוק יותר: "זָכוֹר אֶת-הַיּוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִמִּצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים". ציווי זה מתייחס לדורות הבאים: "וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא". התורה ציוותה אותנו לזכור לדורות אירועים שהתרחשו בעבר.  למשל: "זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק" או "זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה ה' אֱלֹקיךָ לְמִרְיָם". הציווי לזכירתם נאמר בספר דברים לאחר שהאירועים התרחשו. אולם דווקא לזכור את יציאת מצרים נצטווינו עליה עוד  בטרם יציאתנו ממצרים. במה נשתנה זיכרון יציאת מצרים משאר האירועים האחרים שהציווי בזכירתם היה לאחר שהתרחשו?

ישנן שתי מצוות הקשורות לזכירת יציאת מצרים. האחת לזכור וכפי שכותב הרמב"ם הל' ק"ש (א,ג): "… ומצוה להזכיר יציאת מצרים ביום ובלילה…". ויש מצווה נוספת הנוהגת בליל הסדר: "מצות עשה של תורה לספר בנסים ונפלאות שנעשו לאבותינו…". האחרונים נתנו כמה הסברים אודות היחס שבין זכירת יציאת מצרים לבין סיפור יציאת מצרים. לעניות דעתי ניתן להסביר, שהפער שבין שתי המצוות קשור לשני סוגים של זיכרון. האחד הוא הזיכרון הסמנטי והשני הוא הזיכרון האפיזודי. הזיכרון הסמנטי הוא זה המשמר  את העובדות היבשות, לעומתו, הזיכרון האפיזודי הוא זיכרון אישי של אירועים הכולל את ההיבטים החווייתיים  והרגשיים של האירוע עצמו. אכן מוטלת עלינו החובה לזכור מדי יום זכירה סמנטית של יציאת מצרים. זאת אנו עושים בשעה שאנו קוראים ק"ש. אולם בליל הסדר נדרשים אנו לעבור לזכירה אפיזודית כזו, המבקשת לשחזר את האירועים כפי הווייתם. הרמב"ם מגדיר מצווה זו כסיפור יציאת מצרים. סיפור האירוע יתבצע בצורה חווייתית כפי שמתאר הרמב"ם בהמשך: "בכל דור ודור חייב אדם להראות את עצמו כאילו הוא בעצמו יצא עתה משעבוד מצרים". יתכן, וזו הסיבה שנצטווינו על כך בטרם יציאתנו ממצרים כדי להדגיש, שלא מדובר בזכירת עובדות גרידא, אלא מדובר בזיכרון חוויתי שמתרחש בכל שנה מחדש. יציאת מצרים אינו מאורע חד-פעמי אלא הוא מתחדש מדי שנה בליל הסדר.

בכל תקופה יש לכל אחד מאיתנו "מצרים" כפי שכותב אמנון ריבק בשירו: "כָּל אָדָם צָרִיך שֶׁתִהְיֶה לוֹ אֵיזוֹ מִצְרַיִם, לִהְיוֹת מֹשֶׁה עַצְּמוֹ מִתּוֹכָה  בְּיָד חֲזָקָה, אוֹ בַּחֲרִיקַת שִׁנַּיִם". הזיכרון החוויתי מאפשר לצקת לתוכו משמעות הרלוונטית לכל אדם בהקשר לתקופה שבה הוא חי. השנה מייחלים אנו ליציאת מצרים של תקופתנו – ממגפת הקורונה. אם נזכור את הגאולה של אותם הימים נוכל לשאוב כוחות לתקופתנו ולהיגאל מייסוריה של הקורונה.

(בא תשפ"א)