הרב ד"ר עידו פכטר (נאמני תורה ועבודה והפורום לשיח יהודי עכשווי. מייסד תנועת תכלת – יהדות של השראה)כל הפותח את סידור התפילה יכול להיווכח עד כמה למרות שאנחנו חיים ב"ה במדינה ריבונית בארץ ישראל, עולמנו הדתי שרוי עמוק בגלות.
הדוגמה הקלאסית לתפילה הגלותית שלנו היא תפילת 'יקום פורקן' הנאמרת בציבור האשכנזי לפני תפילת מוסף בשבת. התפילה פותחת בבקשת ישע, חן וחסד ורחמים וחיים ארוכים, וזרע חי וקיים ועוד מיני ברכות למנהיגי ומובילי העם. ומיהם המנהיגים הללו? "מרנן ורבנן (=מורינו ורבותינו)… די בארעא ישראל (=שבארץ ישראל) ודי בבבל (=ואשר בבבל)… לרישי גלותא (=לראשי גלויות)… ולדיני די בבא (=לדיינים אשר בשער)". רבותינו שבבבל?! ראשי הגלויות?! דיינים שבשער?! בימינו ודאי שכל אלו אינם קיימים, והתפילה הזו ללא ספק בנויה על העבר הרחוק (כנראה בתקופת הגאונים) בו מרכזי התורה היו בבבל, והלשון המדוברת הייתה ארמית.
אני מתקשה להבין כיצד רבים וטובים אומרים את התפילה הזו היום. נראה שמי שאומרה או שאין הוא מבין את המשמעות של מה שהוא אומר, ואז נמצא שאינו מכוון בתפילתו, או שהוא מבין ומתכוון לדבריו, אך אז נמצא כאומר דבר שקר, ושתי האפשרויות הללו חמורות ביותר. הפתרון הראוי הוא פשוט: להחליף את התפילה הזו בתפילה לשלום המדינה או לפחות לשנות את נוסחה בהתאם למציאות הנוכחית (וכל זאת לפני שדברנו על שינוי לשון התפילה מארמית לעברית).
הלאה. תקנו לנו חכמים להאריך בתפילת התחנון בימי שני וחמישי ולבקש על גאולת ישראל. אך מבחר ציטטות מתוך התפילות הללו (נוסח ספרד) מעיד שמחברן היה מצוי במציאות שונה לחלוטין ממצבנו כיום: "כי בחטאנו ובעוונות אבותינו ירושלים ועמך לחרפה לכל סביבותינו", "חוסה ה' אל עמך ואל תתן נחלתך למשול בם גויים", "א-ל הביטה דל כבודנו בגויים ושקצונו כטומאת הנידה", "הבט משמים וראה כי היינו לעג וקלס בגויים, נחשבנו כצאן לטבח יובל, להרוג לאבד ולמכה ולחרפה". עם המציאות המתוארת כאן ניתן היה להזדהות עד לפני שבעים שנה. אבל האמנם כיום, עם מדינה ריבונית, צבא ומשטרה, נציגות באו"ם ומעמד בינלאומי מכובד בתחומי הביטחון, המדע, הטכנולוגיה, ועוד ועוד, ניתן לומר שעמנו עומד לחרפה בעיני הגויים? האם אנו עומדים כיום כצאן לטבח? אמנם, ישנם עוד רבים המבקשים לכלותנו, ובכל זאת, מצבנו רחוק מאד מהמציאות הגלותית במתוארת בתפילות אלו. מן הראוי אפוא היה לעדכן אף תפילות אלו בהתאם לאתגרים העומדים בפנינו כיום במדינתנו הריבונית.
מקום נוסף בו שורה רוח הגלות הוא בברכה האחרונה שלפני קריאת שמע בתפילת השחרית ('אהבת עולם אהבתנו'). בברכה זו שורה של בקשות – על לימוד תורה, על טוהר הלב וכן הלאה – ובסופן הבקשה הבאה: "ושבור עוּלנו (נוסח עדות המזרח: עול הגויים) מעל צוארנו ותוליכנו מהרה קוממיות לארצנו". לא צריך להיות בעל אוזן רגישה יתר על המידה כדי להבחין שנוסח זה כנראה חובר על ידי מי שאינו נמצא בארץ, ולכל הפחות על ידי מי שנמצא תחת שלטון זר. וכיצד ניתן לומר זאת כיום, כאשר אנו חיים בארץ ישראל במדינה ריבונית?!
בקשה זו חוזרת ונשנית גם בברכת המזון, שם במהלך הבקשות הנוספות שנוספו לברכה אנו מבקשים: "הרחמן הוא ישבור עולנו מעל צוארנו והוא יוליכנו קוממיות לארצנו". יש ודאי שיאמרו שבבקשה אנו איננו מבקשים על עצמנו, המתגוררים בארץ, אלא על יהודי חו"ל שיעלו ארצה. אבל האמנם בימינו הקב"ה הוא שצריך לדאוג לכך? הרי הוא בחסדו הוריד את מסך הברזל ושיבר מוטות של שלטונות דיקטטוריים. כמעט אין כיום יהודי בעולם שמנוע מלעלות על מטוס ולהגיע ארצה, אם רק ירצה בכך. אז מי כיום אמור להוליך אותנו קוממיות לארצנו – אנחנו או הקב"ה?
גם כאן הפתרון פשוט: יש לשנות את נוסח הברכה (ואין כאן חשש למשנה מן המטבע שקבעו חכמים) ובמקום 'ותוליכנו מהרה קוממיות לארצנו' לומר 'ותוליכנו מהרה קוממיות בארצנו'. זהו הבדל קטן אך משמעותי, שכן הוא משנה את הבקשה לצורך קיומי שרלוונטי כיום לנו, ליהודים החיים במדינת ישראל.
סוף דבר, בדברים הללו לא חשפנו דברים נסתרים ולא גילינו את שאינו ידוע. התפילות הללו (ודומיהן) גלויות וידועות ונאמרות מדי יום ושבוע. ובכל זאת, טרם פגשתי קהילות (או רבנים) ששינו אותן, הוציאו את רוח הגלות והכניסו את הצרכים של מדינת ישראל. מה מעיד הדבר על התפילות שלנו? מה מלמד הדבר על עולמנו הדתי וההלכתי?
(וירא תשע"ו)
