איך שלום מתחיל?

פרשה של שלום היא פרשת "יתרו", וזאת בניגוד לקודמתה ולבאה אחריה. "בשלח" החלה במלחמה מול פרעה, והסתיימה במלחמת עמלק. "משפטים" עוסקת במריבות ובסכסוכים בתוך החברה היהודית. בתווך ניצבת לה פרשתנו, שרוח של שלום שורה עליה מראשיתה ועד סופה.

פרשתנו נפתחת בפגישת שלום בין משה ויתרו: "וישאלו איש לרעהו לשלום". בהמשך, יתרו משיא למשה את הצעתו המפורטת לייעול מערכת המשפט, שמטרתה להביא לכך ש"כל העם הזה על מקומו יבוא בשלום". במרכז הפרשה עומד מתן תורה, אשר "כל נתיבותיה שלום" (משלי ד), וכדברי חז"ל: "התורה כולה שלום" (תנחומא צו). בסיום הפרשה מופיע האיסור לסתת בכלי ברזל את אבני המזבח, משום שתפקידן, כדברי רבן יוחנן, להביא שלום: "שמטילות שלום בין ישראל לאביהם שבשמים", ומכאן גדולתו של "המטיל שלום בין איש לאיש, בין איש לאשתו, בין עיר לעיר, בין אומה לאומה, בין ממשלה לממשלה…" (מכילתא סוף יתרו).

ארבעה סוגים של שלום מופיעים בפרשה: שלום משפחתי – בין משה ויתרו, שלום חברתי – באמצעות מערכת המשפט, שלום כלל עולמי – שהתורה נועדה להביאו, ושלום בין ישראל ל-ה' – באמצעות המזבח.

אולם החידוש המיוחד שאני מוצא בפרשתנו הוא בכך שרמוזה בה גם הדרך להגיע לשלום. כל אחד מאירועי השלום בפרשה בא בעקבות שמיעה. פגישת השלום בין יתרו ומשה מתחילה ב"וישמע יתרו". העם בא על מקומו בשלום בגלל: "וישמע משה לקול חותנו". מתן תורה התרחש בעקבות: "ועתה אם שמוע תשמעו בקולי", וההיענות של בני ישראל שאמרו: "נעשה ונשמע".  לפני דיני המזבח מופיעה שוב השמיעה: "דבר אתה עמנו ונשמעה".

אין שלום בלי הקשבה. השלום מתחיל מהיכולת לשמוע את האחר, להקשיב זה לזה. לא פעם אנו מגלים אצל אנשים נטיה לחשוב שהם כבר יודעים מה יש לשני לומר, והם אפילו מתיימרים לדעת מדוע הוא חושב את מה שלדעתם הוא חושב. בדרך זו מתחדדים סטריאוטיפים, ואין כל דרך להגיע לשלום. תופעה זו רווחת מאוד בזירה הפוליטית ובמאבקים אידיאולוגיים וחברתיים רבים, בהם כל מחנה מתבצר בתפיסות סגורות של האחר, ונמנע מלנהל שיח ודיאלוג שיש בו הקשבה אמתית. כתוצאה מכך היריבות מתעצמת, העוינות מתגברת, והדרך לפיוס ולהבנה הדדית נחסמת.

כך קורה לא אחת בעימותים בין ימין לשמאל בין חרדים לחילוניים, בין רבנים לקצינים ועוד, כשהצדדים החולקים מייחסים זה לזה מניעים ומטרות, ואינם קשובים לטיעוני האחר, לחששותיו ולמצוקותיו. מריבות בין בני זוג מתפתחות לא פעם מחוסר יכולתם להקשיב זה לזה, כאותה אישה שאמרה לבעלה: "כשאתה עונה לי, זה מפריע לדיאלוג ביננו"…

במעמד הר סיני שבמרכז פרשתנו הגיע עם ישראל לאחדות חד-פעמית ומושלמת: "כאיש אחד בלב אחד", וזאת בעקבות היכולת לשתוק ולשמוע: "נעשה ונשמע". "כשנתן הקב"ה את התורה… הבריות לא דיברו, אלא העולם שותק ומחריש" (שמ"ר, כ"ט, ט'). כאשר אנשים מוכנים לידום בשתיקה מוחלטת, ולהתמקד באופן אופטימלי בשמיעה, הם מסוגלים להגיע לאיחוד לבבות ולשמיעת קול ה'.

החברה הישראלית זקוקה לחידוד יכולת ההקשבה ליריב הפוליטי, לאחר האידאולוגי ולשונה בחברה ובמשפחה. כשמקשיבים היטב, אפשר לפעמים לראות את הקולות, ולהבין דברים שלא ניתן להבינם בעולם בעל אקוסטיקה לקויה, המלא ברעשי רקע ובקולות של עצמנו.

לא פלא שפרשת 'משפטים' מתחילה ברציעת אזנו של העבד. הפרשה שעוסקת בסכסוכים ובמריבות, פותחת בלחיצה חזקה על שורש הבעיה: אנשים שאוזנם שמעה בהר סיני… אך הם לא היטיבו להקשיב.

(יתרו תשפ"א)