המשפט האלוקי נמצא בפרטים הקטנים

העוסקים בחריצת הדין במסגרות שונות מכונים גם: שופט, פוסק, דיין, רשם. השורשים הלשוניים והרוחניים של בעלי התפקידים הללו, נטועים בדרכי ההבעה הלשונית המדוברת והכתובה (משפט, פסוק, רישום) או/גם במסגרת הדיונית של עשיית הצדק (משפט, פסיקה, דיון). מה פשר העניין? כיצד ומדוע נקשרו מונחים המתארים את חלקי השפה או את דרכי הבעתה אל מונחי  עשיית דין וצדק?

הפסוק, הוא המונח החזל"י למשפט הלשוני, כך: "הלומד מחבירו פרק אחד או הלכה אחת או פסוק אחד או דיבור אחד אפילו אות אחת צריך לנהוג בו כבוד " (משנה, אבות, ו). ברם, אנו עושים שימוש במונח פסוק גם למוזיקה (פסוק מוזיקלי) או ללוגיקה. בלוגיקה, תחשיב פסוקים, היא מערכת מובנית ופורמאליסיטית המאפשרת לייצג את הקַשַּרים הלוגיים בין ערכי האמת של פסוקים לוגיים שונים.

בספר דניאל (פרק ו), אנו מוצאים את הרישום במובן של כתיבה, לא סתם כיתוב, אלא כיתוב של החוק. הנה כי כן, אנו מוצאים את המשפט ואת הרישום בדברי ימי עמנו כמונחים המשמשים למטרה כפולה-לתיאור הפעולה הטכנית ולמונחים המשמשים לחקר האמת ו/או  לפסיקת הדין.

להלכה היהודית שני מימדים, המייצגים רעיון כפול: אלוקיות וארציות. זוהי ביסודה מערכת יסודית ארצית, הקשורה בטבורה אל זרם החיים, ומן הצד השני, מקורה הוא אלוקי. הדיינים עצמם קרויים בפרשתנו – "א-להים",  ו"המשפט לאלקים הוא" (דברים, א, יז). השפה העברית באופן מודע מיזגה את שתי המשמעויות של ההלכה למהות משולבת אחת, וביטאה זאת במונחים רבים. בשורת ההלכה היהודית הינה בקביעה כי המשפט האלוקי עוסק בפרטים הקטנים ו'הבלתי נשגבים' של החיים. היהדות אינה 'דת' שיש לה מחלקת 'משפט עברי' המייצג ערכי משפט נאורים. ההיפך, היהדות הינה 'אורח חיים' שעיקר ישותה ועצמותה הן חוקי המשפט היום יומיים, הפשוטים, הרגישים למעשי הזולת, לחסרונותיו, שיגיונותיו וצרכיו. הפילוסופיה, התיאולוגיה והטקסיות הם חלק זניח ובלתי נחשב בהשוואה לפרטי ההלכות של 'שור שנגח את הפרה'. זהו סוד העניין.

על יסוד זה עמד הרב י"ד סולובייצ'יק במסתו – 'איש ההלכה':

"האידיאל של איש ההלכה איננו גאולת עולם על ידי עולם למעלה ממנו, אלא על ידי עצמו, על ידי הסתגלות המציאות המוחשית… השקפת איש הדת הכללי אומרת: התחתונים נכספים אל העליונים, ותפיסת איש ההלכה קובעת: העליונים כמהים ומתגעגעים אל התחתונים".

(משפטים תשפ"א)