מותר לתת שוחד?

בפרשתנו מפורטות הנחיות, הניתנות לדיינים ושופטים, ובתוכן האיסור לקחת שוחד: "וְשֹׁחַד לֹא תִקָּח כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר פִּקְחִים…" (כג, ח). רש"י מדגיש, שאיסור לקיחת שוחד קיים גם כאשר הדיין מתכוון לשפוט משפט אמת. זאת ועוד, גם "שוחד מאוחר" דהיינו קבלת מתנות לאחר גמר הדין נאסר וכך פוסק הרמ"א ( חו"מ, לד,יח): "דיין שדן כבר, ובא הבעל דין ליתן לו מתנה על שהפך בזכותו – אסור לו לקבלו". יש להניח שיסוד האיסור נובע מההשפעה על פסיקת הדין מעצם המחשבה של הדיין, שייתכן ויקבל טובות הנאה במידה ויפסוק בצורה מסוימת. מניסוח האיסור עולה, שהמוקד הוא בלקיחת שוחד. לכאורה, תמוה הדבר- וכי אין איסור במתן שוחד?! נראה, שההתמקדות בלקיחת שוחד אינה נובעת מכך שמתן שוחד איננו עברה, שכן ברור כי שני השותפים לעסקת השוחד מבצעים עברה. אלא שהתורה בחרה להדגיש כי המעשה החמור יותר הוא לקיחת השוחד, מפני שהגורם הלוקח – הוא איש השררה, נאמן הציבור, אשר במקום לפעול באמונה, בוחר להעדיף את מי שנתן לו את טובת ההנאה. אכן, הרמב"ם התייחס לנקודה זו ובאמת חילק בין האיסור שמצווה בו המקבל כנאמר בתורה, לבין האיסור של נותן השוחד שהוא מדין "לפני עיוור". וכך פוסק הרמב"ם: "וכשם שהלוקח עובר בלא תעשה כך הנותן, שנאמר ולפני עור לא תתן מכשול".

גם החוק הישראלי מחמיר יותר עם לוקח השוחד מאשר עם נותן השוחד. עונשו של לוקח השוחד הוא עד עשר שנות מאסר, ואילו עונשו של נותן השוחד יכול להגיע רק עד שבע שנות מאסר. ההלכה מדגישה, שבעסקת שוחד אין שום גורם פסיבי שכן, "מתן שוחד" ו"לקיחת שוחד" הן פעולות אקטיביות. אין ניסוח הלכתי של "קבלת שוחד" 'שהיא  פעולה פסיבית יותר. הביטוי "לקיחת שוחד" בא להדגיש, כי הדיין לעולם איננו גורם סביל בעסקת השוחד, אלא הוא אחראי לכסף שנלקח על ידו, גם אם יוזם הפעולה הוא נותן השוחד.

איסור שוחד נאמר ביסודו על דיינים, אבל הנביאים הוכיחו גם את המנהיגים מקבלת שוחד: "שָׂרַיִךְ סוֹרְרִים וְחַבְרֵי גַּנָּבִים כֻּלּוֹ אֹהֵב שֹׁחַד וְרֹדֵף שַׁלְמֹנִים". וכך פוסק הרמ"א: "טובי הקהל הממונים לעסוק בצרכי רבים או יחידים, הרי הן כדיינים, ואסורים להושיב ביניהם מי שפסול לדון משום רשעה". (חו"מ לז, כב)

עובדי הציבור נדרשים לשרת את האזרחים תוך שמירה על אמון הציבור וביטחונו. עובד ציבור שעושה שימוש לרעה בתפקידו, תוך קבלת החלטות הנגועות בניגוד עניינים וחוסר תום-לב, לצורכי רווח אישי, פוגע באושיות המשטר הדמוקרטי, ובאמון הציבור בקבלת החלטותיו.

(משפטים תשפ"א)