כהן ששונאים אותו

זה נראה פרדוקסלי, אבל לברכת כהנים יש ברכה. ברכה על הברכה.

נוסח הברכה מרתק וזוקק עיון: "אשר קדשנו בקדושתו של אהרן וציוונו לברך את עמו ישראל באהבה". השינוי המשמעותי שקיים כאן משאר ברכות על המצוות הוא תוספת המילה "באהבה". היכן מצאנו שמצוות צריכות להיעשות "באהבה"? ומדוע צריך להוסיף מילה זו לברכה כאן?

המגן אברהם (קכח, ס"ק יח) מפנה לדברי הזוהר "כל כהן דלא רחים לעמא או עמא לא רחמין ליה לא ישא כפיו". הזוהר למד זאת מהפועל "ושמו את שמי". כדי לשים את שם ה' על ישראל הכהן צריך לאהוב את ישראל והם צריכים לאהוב אותו (זוהר נשא קמז, ע"ב). אחרים מוצאים לכך רמז בכתוב "אמור להם", שנכתב בכתיב מלא, ומורה שעל הכהן לברך בכוונת לב מלאה, והדבר מותנה באהבה שלו לעם ישראל (תנחומא נשא; פרי מגדים שם).

מה יהיה לפי זה דינו של כהן ששונא אחד מן הקהל? יש הטוענים שלכהן כזה אסור לשאת את כפיו. כותב המשנה ברורה: "כהן שהצבור שונאים אותו או הוא שונא את הצבור סכנה הוא לכהן אם ישא כפיו ולכן יצא מביהכ"נ קודם רצה" (קכח, ס"ק לז; ראו שולחן ערוך הרב קכח, יט). מקור דבריו הוא בזוהר שציטטנו. ואולם, דיוק בדברי האחרונים שעליהם מסתמך המשנה ברורה, מעלה תהייה האם אמנם יש בדבר איסור. ייתכן שכוונת הזוהר רק לומר שכהן שאינו מברך באהבה, ברכתו לא מועילה, אבל אין איסור לומר את פסוקי הברכה.

ברמב"ם מובא ששישה דברים בלבד מעכבים ברכת כהנים (הלכות תפילה טו, א), והוא לא מנה בין הששה את השונא. אדרבה, הרמב"ם טורח לציין ש:

"כהן שלא היה לו דבר מכל אלו הדברים המונעין נשיאת כפים אף על פי שאינו חכם ואינו מדקדק במצות, או שהיו הבריות מרננים אחריו, או שלא היה משאו ומתנו בצדק, הרי זה נושא את כפיו ואין מונעין אותו, לפי שזו מצות עשה על כל כהן וכהן שראוי לנשיאת כפים ואין אומרים לאדם רשע הוסף רשע והמנע מן המצות" (שם, ו).

דברי הרמב"ם הללו מבוססים על כך שבסופו של דבר א-לוהים הוא המברך את ישראל ולא הכהנים, ולכן אין הקפדה על אישיותו של הכהן, רק על היכולת שלו לבצע את המצווה כהלכתה.

משום כך נראה, שגם כהן שונא או ששונאים אותו יברך ברכת כהנים, ואין לנעול דלת בפניו. ואדרבה, אולי דווקא על ידי הברכה שהוא מברך את ישראל, יבוא לידי אהבת ישראל, ויסיר שנאה מליבו.

(משפטים תשפ"א)