כלנתריזם- בחוץ, אופורטיוניזם- בפנים
נוכח הפיצולים/עריקות/ מעברים של כל כך הרבה חברי כנסת, ממגוון סיעות, מהמפלגה בה התמודדו לכנסת הנוכחית ואולי בגלל שיבוצם בה הצבענו להם אז, דומני כי הגיע הזמן למחוק מהמילון את המושג: 'כלנתריזם', שפעם נתפס כביטוי גנאי למי שערק ממפלגה למפלגה (כלתנר, לשעבר חבר מועצת עיריית ירושלים), ולהחליפה במילה: אופורטוניסט- וההסבר: כדאייניק, אחד, שבשל הרצון לקדם את עתידו הפוליטי/כלכלי/ יצר שלטוני, שם פס על אלה שהצביעו עבורו וכדי להשקיט את מצפונו מכבס מלים ומשכנע את עצמו שהכל למען המדינה. הפך לנורמה בשלהי הכנסת ה-23.
מה עשית בשביל מדינה
לא מתלהב מנפתלי בנט, אבל מעריך מאוד את כישוריו ואת יכולותיו. מאוד לא אוהב את המנטרה בה בחר בנט לנגח את גדעון סער (הסיבה ברורה- בלי שסער היה מציג מועמדות עצמאית, טובים בהרבה היו סיכויו של בנט להיות ראש הרשימה הגדולה ומועמד רציני לראשות ממשלה או לפחות לרוטציה בה), עם המנטרה – מה סער עשה בשנה האחרונה ("הסתגר במשרד ובנה מפלגה"?) כשאני (בנט) "חרשתי את המדינה, פגשתי אנשי עסקים קורסים" וכדומה. ולמה אני לא מת על השאלה הזו? כי זה נכון שסער הקים באותה התקופה את רשימתו העצמאית, אבל סער גם היה בכנסת ועבד בה, באותה תקופה, מה שלא כל כך נכון להגיד על בנט, שלפי דוח של עמותת 'שקוף' שבדק את נוכחות חברי הכנסת ופעולתם בה, בכנסת היוצאת בנט בקושי פקד את הבניין ובטח שלא הגיש שאילתות, הצעות חוק וכדומה. וכן, את משכורתו (לא שהיה זקוק לה, ב"ה) קיבל משם. וכן, נכון שבנט הגה תוכניות לטיפול בקורונה וכדומה, ופגש אלפי ישראלים כואבים ומודאגים, אבל בכך, יחד עם הופעותיו התכופות בתקשורת הוא בנה את מפלגתו 'ימינה'. אז מה בדיוק התלונה על סער? ואגב, הלוואי ושניהם יצליחו בבחירות. ואם בזה עסקינן. סקר של ערוץ 20, ביום שני בערב, הביא כי לא רק 'תקווה חדשה' של סער מתרסקת אל 11 המנדטים, אלא גם ימינה של בנט צונחת אל 10 המנדטים. וזה עוד לפני שנתניהו החל לשתות. (סמוטריץ' את בן גביר חצו בסקר זה את הרף של אחוז החסימה, על הקשקש). איילת שקד נשמעה השבוע מתריסה בשיחת זום, שזה לא חכם לבזבז קול למפלגה שספק אם תעבור את אחוז החסימה (ברמזה למפלגה של סמוטריץ' את בן גביר, כמובן). ואת החוויה הזו, של לא לעבור את אחוז החסימה, היא מכירה. מניסיון אישי. לו אני הייתי היא, הייתי נזהר. בזמנו, הסקרים נתנו לה ולבנט 14 מנדטים, ואופס. תקלה מביכה. לא הייתי חותם על זה שבישיבת סיעת 'ימינה' בכנסת הבאה יוכלו (אם ירצו…) לעשות מניין ח"כים משלהם (גם כשנשים ח"כיות יצורפו). בטוח, שהישועה להם לא תבוא מניכוס האות ב' שקיבלו מחגית משה (באיזו רשות היא נתנה להם אותה? מה, זה שלה מהבית?), שהרי מספרם של אלה שידם מושטת אוטומטית לפתק עם האות ב' הולך ויורד בטור הנדסי עם השנים. ואם בשתי המפלגות האלה עסקינן, הנה תובנה ששמעתי בשולי מניין החצר. פלוני, ביביסט מובהק, תמיד הצביע מח"ל. רק בגלל ביבי. הפעם, כך טען, יצביע לסמוטריץ' את בן גביר. אתה? הרי עם הדעות שלך והמיצוב שלך על הדמוטר לא בטוח שהם היו מצרפים אותך למניין, תהיתי. "נכון שאני ממש לא מת עליהם, אבל אני בקולי חייב להקטין את החשש ששוב, ארבעה מנדטים של הימין ייזרקו לפח ואז נשכח מביבי כראש ממשלה. ולמה לא לבנט, אליו אתה הרבה יותר קרוב בענייני דת-מדינה, הוספתי לשאול? כי הוא לא מתחייב לתמוך בביבי, נעניתי.
איך נפלו גיבורים?
כתבה מרתקת הקדיש עיתון 'הארץ' (יום ג') לפרפורי הגסיסה האחרונים של המפד"ל ההיסטורית, זו שנוסדה ב-1957 כמייצגת את המזרחי יחד עם הפועל המזרחי, עשתה כברת דרך ארוכה בכנסות השונות, ובאדיבותה של חגית משה, בפועל, יו"ר המפלגה למשך שבועיים (לא כל האשמה עליה. כל הסקרים הראו שחבל על האנרגיות), לא תתמודד לכנסת ה-24 ובכך אפשר לקבוע בוודאות: הסיפור נגמר. עניין פשוט. מה שהיה פעם האידיאולוגיה של המפלגה הזו עבר עם השנים כמה מוטציות, או וואריינטים במונחי הקורונה, והוואריינטים השונים האלה התקשו להחזיק עצמם יחד. זה מושך יותר לכיוון הלייטי, זה לכיוון החרד"לי או אף החרדי, זה לימין שבימין, האחר למרכז (מימד?), יותר מדי זרמים בשביל גיגית אחת לא גדולה במיוחד. עיזבו אתכם מכל הנאומים חוצביי הלהבות ב'שלשידס' (סעודה שלישית) על 'כוחנו באחדותנו' . אם תבדקו מי מרבה ללהג כך, תמצאו כי לא אחת הוא שותף בעצמו באחת מההתפצלויות הרבות שבשטח. ובחזרה לכתבה ההיא. "איך נפלו גיבורים", ספק שאל ספק ביכה שאול יהלום, שכיהן 13 שנים בכנסת מטעם המפד"ל. "בנט בשוליים הלייטים, סמוטריץ' בשוליים החרד"ליים, הזרם המרכזי הלך ונעלם ואני מאוד בוכה על זה", העיד יהלום על עצמו. עצה שלי לידידי: איך כתוב בספר 'חמישה בלונים'? "אל תצטער (רוני רון) זה סופו של כל בלון". לטעמי, עודף העסקנות והתככנות שעטפה את המפלגה הזו היה גדול מכדי שהבלון הזה לא יתפוצץ. פשוט, לרבים נמאס. להבדיל מיהלום, מי שהיה שם וממש אינו מצטער על כך שהמפלגה הזו הולכת להיעלם מהנוף הוא ד"ר יהודה בן מאיר, לשעבר ח"כ וסגן שר החוץ מטעמה, מ'חוגי הצעירים' של המר ז"ל. ממרום גילו (81 עד 120 בבריאות טובה, ו"אין זקן אלא חכמה") אומר בן מאיר ל'הארץ' כי "כבר אין צורך במפד"ל. זהו תהליך שהיה צריך לקרות מזמן…היום אין אחד שחושב לפגוע בחינוך הדתי…אני והמר הובלנו אידיאולוגיה של השתלבות מלאה בחברה. לא רצינו להיות רק משגיח הכשרות בצבא, וכיום יש אלופים ותתי אלופים דתיים חובשי כיפות בכל משרדי הממשלה ואנחנו חלק מהחברה הישראלית. מרגע שזה קרה, אין הגיון במפלגה פוליטית". העיתונאי אליישיב רייכנר, שבעבר גם היה מועמד 'הימין החדש' לכנסת (ולא נכנס), אמר בכתבה כי "מותה של המפד"ל מבטא תהליך סוציולוגי שעבר על הציבור הדתי. מי שמופתע מהיעלמותה של המפד"ל צריך להיות מופתע מעצמו". אז מה נשאר לנו- קצת נוסטלגיה. האנשים הטובים ההם, בניין הקסטל, אחד העם (108), עיתון הצפה ז"ל, משהב של פעם, ועוד כהנה. גם משהו. נראה שמהר מאוד נתרגל ל'בגדי המלך החדשים'. אבל יש כאלו שילקקו את הפצעים עוד זמן רב. הכוונה לספקים שהמפלגות, והמפד"ל/הבית היהודי בתוכם, חייבים להם הרבה הרבה כספים. החוב של הבית היהודי הוא יותר מ-20 מיליון שקל. חלק גדול למדינה, אבל גם לספקים כמו משרדי פרסום, יועצים, חברים שעבדו עבורה בבחירות וכדומה. כעת, שלמפלגה הזו גם לא יהיו חברי כנסת, כך שלא יגיע לה גם מימון שוטף בכנסת, ממנו היא יכלה להחזיר חלק מהחובות, יכולים בעלי החוב לדבר אל הקיר או לבקש פירוק של מה שנראה עתה כבר מפורק. לרסיסים. והכי מעניין והכי כואב- כאלה שנשאו שם בתפקידי מפתח וניהול, אלה שהיו חלק אינהרנטי מהצטברות החוב, מלהקים כעת במפלגות עם שם אחר, ו'אחריי המבול'. "ואני את נפשי הצלתי".
לא יתחסנו- לא יקבלו
אחרי שהוצאנו את הקיטור על מפרי ההנחיות מקרב החרדים (תוך שהמעטנו, שלא במכוון, על המפרים מהמגזרים האחרים), הגיע הזמן להתייחס לסרבני החיסון. אלה שבגלל פרנציפ או חשש אמיתי מסרבים להתחסן. מצד אחד- כל אחד הוא הבעלים על גופו, וזכותם. מצד שני, הנגיף לא עושה הנחות, מי שלא מתחסן הרבה יותר סביר כי יחטוף את הנגיף, ואז, למרבה הצער, זו לא רק הבעיה שלו. שכידוע, 'חברא חברא אית ליה', והעדר חיסון הוא המזין המשמעותי ביותר של יצר ההדבקה של הנגיף. לא התחסנת? סביר שתחטוף אותה, ואז סביר שתדביק גם אחרים, חלקם (הקטן אמנם) גם כאלה שהתחסנו. אז 'בשורה התחתונה', אי אפשר, ואולי גם לא מוסרי, לחייב חיסון בחוק, אבל מצד שני, אלה שלא מתחסנים הם במודע מהווים פוטנציאל להדביק ואף להביא למותם של אחרים. לענ"ד, יש בהחלט רגליים לדרישה שלא לאפשר לאנשי חינוך שלא חוסנו לעמוד בפני תלמידים בכיתה, כדוגמא. אירועי תרבות? שייפתחו רק למי שחוסן. למה שאהיה בהצגה עם כאלה שלא התחסנו ויסכנו אותי? (זוכרים? גם אחרי החיסון השני אנו מסודרים ב-95 אחוז בלבד). יציאה לנתב"ג? רק למי שחוסן. כן, לא רוצה אתי במטוס אחד שיכל להתחסן ולא חוסן. וכן. לא חוסנת ונידבקת? ימי החל"ת שלך על חשבונך. הבוס שלך לא אשם שסרבת להתחסן. גם המדינה לא. ואם כלפיי אלה ככה, יש אף החמורים מהם. אלה שהסירוב לחיסון הפך אצלם לאידיאולוגיה, לאובססיה, וכדי לטרלל את המערכת הם מזמינים תור לחיסון ולא באים. פעם, ועוד פעם. אינני משפטן אבל הדעת נותנת שכלפיי כאלה חולרות אין בעיה למצוא סעיף הולם בחוק העונשין. הגיע הזמן שהאנשים למעלה יעשו מה שלא עשו עד כה. שיחשבו מחוץ לקופסא ויגרמו לכך שרוב רובם של סרבני החיסון ישנו את דעתם בעניין.
(משפטים תשפ"א)
