חמור שהוא חבר

בפרשת משפטים מצוות רבות שבין אדם לחברו. באחת מהן אנחנו מוצאים הגדרה מעט מוזרה ל'חברו':

"כִּֽי־תִרְאֶה חֲמוֹר שֹׂנַאֲךָ רֹבֵץ תַּחַת מַשָּׂאוֹ וְחָדַלְתָּ מֵעֲזֹב לוֹ עָזֹב תַּעֲזֹב עִמּֽוֹ" (כג: ה).

מפירוש רש"י משתמע שמה שיש לך בליבך על בעל החמור, אינו עילה להימנע מסיוע, האם תימנע מלסייע?: "וחדלת מעזב לו?! – בתמיה. עזב תעזב עמו – עזיבה זו לשון עזרה".

הגמרא בפסחים (קיג.) תוהה על עצם האפשרות לשנוא: "והכתיב: לא תשנא את אחיך בלבבך? דחזי בי' דבר ערוה". אתה שונא אותו על דבר רע שעשה.

בתרגומים לארמית מקבלת השנאה מקום משמעותי בהבנת הפסוק כולו, כך בתרגום יונתן (מתורגם בכתר יהונתן): "אִם תִראה חמור של שׂונאך, שאתה שׂונא לו על חטא שאתה יודע בו לבדך, רובץ תחת משׂאו, ותימנע לנפשך מלהתקרב לו, עזוב תעזוב בההיא השעה את השׂינאה שבליבך עליו ותִפרוק ותִטען עִמו".

עזוב תעזוב – את השנאה. איך? מתוך כך שאתה עובד עימו כתף אל כתף.

במדרש תנחומא הובא העיקרון בדרך סיפורית: "שני חמרים היו מהלכין בדרך, והיו שונאין זה את זה, רבץ לו חמורו של אחד מהם, ראה אותו חבירו, ועבר, משעבר, אמר: כתיב בתורה כי תראה חמור שונאך… מיד חזר וטען עמו. התחיל לשיח בלבו, אמר: כך היה פלוני אוהבו ולא הייתי יודע? נכנסו להם לפונדוק ואכלו ושתו, מי גרם להם שעשו שלום? על ידי שהביט זה בתורה".

ר' פנחס הורביץ (בעל ההפלאה) מחבר בפירושו החסידי לתורה בין אופן החיבור האנושי שמאפשרת המצווה, לבין ההסתכלות המוכיחה על שונאך כמי שעשה רע: "ויש לפרש על דרך הרמז …הוכח תוכיח את עמיתיך ולא תשא עליו חטא, שאם יראה האדם שאם יפרש להוכיח חבירו יוסיף על חטאיו, כי יכבד עליו היצה"ר להרגיזו, יסב תוכחתו בכללות, ויכלול גם עצמו עמו, אולי ישים על לבבו לשוב… ולא ישא על חבירו חטא בפרטות, וזהו שרמז: "כי תראה חמור שנאך…" ותראה כי הוא רבץ תחת היצה"ר, כחמור הרובץ תחת משאו… אז תחדל לעזור בתוכחה מגולה בפרטות, אלא עזוב תעזוב עמו, דהיינו בהכללות הרבים ועצמך".

חברך רובץ תחת משא ייצרו החומרי, לכן הוא עושה רע. הדרך לעזור לו אינה לעמוד מן הצד ולהגיד לו מה לעשות, אלא לשים את עצמך יחד איתו – לכלול בדברים את עצמך. לכולנו קשה. לכולנו חולשות וחטאים. אני לא מסתכל עליך מלמעלה. רק אז יוכל להקשיב לך, ולהשתחרר מן המשא הרובץ עליו.

(משפטים תשפ"א)