כמה מועדים יש באמת בלוח השנה היהודי?

אולי "לא כל יום פורים", אבל עיון במקרא מלמד ש"יש לי (כמעט) יום יום חג".

השוואה קלה בין לוח השנה היהודי לבין מקביליו בדתות מוכרות וגדולות אחרות, תגלה עד כמה אנו עמוסים בחגים ומועדים. וכמאמר המשורר בן ימינו: "או פסטיבל, או קרנבל, או מחדל, או סקנדל". עד כדי כך, שהביטוי "אחרי החגים" קנה לו שביתה בעברית המדוברת, כתירוץ רווח לדחיינות אין קץ.

הֵדיו הרעיוניים נמצאים כבר בתלמוד, במדרש חכמים על דברי השטנה של המן הרשע: "ואת דתי המלך אינם עושים" – דמפקי לכולא שתא בשה"י פה"י", היינו: היהודים מוציאים את כל השנה בשה"י פה"י, שְהִיוֹת ופהיות. לפי פירושו של רש"י, שלא נמצא לו בסיס לשוני איתן, אלה הם ראשי תיבות של: "שבת היום, פסח היום". ואם תרצו, מענייני דיומא: שבת היום, פורים היום.

גם "מגילת תענית", חיבור קדום בארמית (שעליו נוסף ה"סכוליון", הפירוש העברי) שזכרה בא כבר בתלמוד, פורטת עשרות מועדים נוספים בלוח השנה שאסור להתענות בהם, מכיוון שהם מציינים ימים שאירעו בהם אירועים חשובים בתולדות ישראל.

עיון בספרו החדש של הרב אברהם אייזקס, מחנך ומורה דרך ליהודים בארץ ובחו"ל, "בעצם היום הזה – עיונים בסיפורי התנ"ך לפי לוח השנה" (בהוצאת דברי שיר), מלמד שהחגים שאנו מציינים וחוגגים אינם אלא כטיפה מן הים הגדול של ימות השנה היהודית, שנושאים על גבם מטען עשיר ומשמעותי.

כך, למשל, לצד י"ג באדר, "תענית אסתר", י"ד-ט"ו באדר, ימי הפורים, מפנה הרב אייזקס את שימת הלב לפסוקי התנ"ך שמציינים גם את א' באדר, כיום שבו נצטווה הנביא יחזקאל לשאת נבואת תוכחה על מצרים; את ג' באדר שבו הושלמה מלאכת בניית בית המקדש השני; ואת כ"ה באדר, המועד שבו מודיע אויל מרודך, בנו של נבוכדנצר הרשע, על כוונתו לשחרר את המלך יהויכין במהלך שמפיח תקווה בעם המעונה והנרדף.

כבר פרשנים הראשונים נתנו דעתם לכך שציון מועדו המדויק (ביום פלוני בחודש אלמוני בשנה גלמונית למלך צלמוני) לא בא לחינם. התנ"ך לא נועד להיות חיבור היסטורי, אך ציוני המועדים שבו אומרים 'דרשני'. לצד הדגשת הזמנים שנזכרו במקרא, עומד הרב אייזקס על חוסר השיטתיות שעולה מן המקרא בהקשר זה. כך, למשל, סיפור המבול רווי בתאריכים, אך לאחר מכן, לכל אורכו של ספר בראשית בולט היעדרם.

חיבורו העשיר והמוקפד של הרב אייזקס, זורה אור על עשרות נקודות ציון אלה, ורווי בחידושים מרתקים. כך, למשל, המעיין בו ילמד לדעת, שה"יארצייט" היחיד(!) שמופיע באופן מפורש בכל התנ"ך הוא א' באב, יום פטירתו של אהרן הכהן (במדבר לג). לכל ימי הפטירה האחרים שמציינים בימינו, דוגמת ז' באדר (פטירת משה רבנו) או חג השבועות (פטירת דוד המלך) אין אחיזה מפורשת במקרא. אגב עיונו במופעים השונים שבהם נזכרה פטירת אהרן בתורה, מגלה הרב אייזקס תובנות מרתקות באשר ליחס שבין שני האחים, ולמעמד המרגש שליווה את הנחלת הכהונה מאהרן לבניו, שמשה אחיו לא זכה לו.

נקודת זמן נוספת שעליה עומד הרב אייזקס בספרו היא "יום ירושלים" של חזקיהו המלך. בראשית ימי מלכותו, לאחר ששלמה מלאכת השמדת העבודה הזרה, נחגג חג הפסח באיחור של חודש (דה"ב, ל, כג-כו). הכתוב מדגיש פעם אחר פעם את ה"שמחה הגדולה" שליוותה אותם, ומעיד כי "מימי שלמה בן דויד מלך ישראל לא [=הייתה] כזאת בירושלים". אכן, גם בחלוף שבעת ימי החג נמשכה החגיגה שבעה ימים נוספים, עד יום כ"ח באייר(!). וכך, חוברו להם יחדיו, שני מופעיו של "יום ירושלים", הקדום והחדש, והיו לאחדים בידינו.

(תרומה תשפ"א)