פרופסור אביעד הכהן (נשיא המרכז האקדמי שערי מדע ומשפט)מכות מצרים היו, ברבות השנים, למעין מותג עצמאי, המנותק מהקשרן ההיסטורי. מאות דברי פרשנות, סיפורים ושירים (דוגמת יצירתו המופלאה של נתן אלתרמן, "מכות מצרים") עשו בהן שימוש, והעניקו להן חיות מחודשת, אקטואלית, רלוונטית לימינו.
כך, למשל, רואה בעל "מדרש הגדול" במכת החושך "מידה כנגד מידה", עונש על שפלותו הנוראה של המשעבד, שמזכירה לנו מעשים מימי השואה האיומה. אדון עריץ, שרודה, מתעמר ומתעלל בעבדו בעיצומם של ימי אימה וצלמוות, ימי "מכות מצרים": "אמרו, כשהיה המצרי סועד בלילה, היה מביא את ישראל, ומושיבו כנגדו, ומדליק את הנר, ומניחו על ראשו [=של הישראל], ואומר לו: ראה שלא תטה [=ראשך] לכאן ולכאן, אם לאו – אני מתיז את ראשך".
ולהבדיל, האם אין הקריאה המחודשת בתיאור מכת החושך, שבמהלכה "לא ראו איש את אחיו", אלא תיאור זועק, נפיץ, של המצב החברתי ברבים ממחוזותינו?
חכמים הראשונים נחלקו בדבר מקורו של החושך: "ויט משה את ידו על השמים ויהי חשך אפילה'. מהיכן היה החושך ההוא? רבי יהודה אומר: מחושך של מעלה שנאמר (תהלים יח) 'ישת חשך סתרו סביבותיו סכתו'; רבי נחמיה אמר: מחושך של גיהנם, שנאמר (איוב י) 'ארץ עפתה כמו אופל צלמות ולא סדרים' וגו', אוי לו לבית שחלונותיו פתוחין לתוך חושך שנאמר (שם) ותופע כמו אופל… ר' יהודה ברבי אמר: במה הרשעים מתכסים בגיהנום? בחושך, חזקיה אמר: הגיגית הזו במה מכסין אותה? בכלי חרס, מינה ובה, כשם שהיא של חרס, כך מכסין אותה בכלי חרס. כך הרשעים שנאמר (ישעיה כט) 'והיה במחשך מעשיהם', לפיכך הקב"ה מכסה עליהם את התהום שהוא חושך שנאמר (בראשית א) 'וחושך על פני תהום' זה גיהנם, הוי אומר: חושך שבא על המצרים מתוך גיהנם היה".
כפי שרומז בעל "מאור התורה", מחלוקת זו אינה רק מחלוקת פרשנית גרידא, אלא אפשר ויש בה שיקוף של שתי דעות קוטביות בדבר מקור ה"חושך" והרע בעולם. הדעה האחת תולה את מקור הרע במרומי שמים, ב"חושך של מעלה", משל הוא אולטרה-וירס, "כוח עליון" שאינו בשליטת בני האדם.
לעומת זאת, הדעה השנייה תולה את החושך במעמקי הגיהנום, במעשי בני האדם על הארץ מתחת.
המדרש ממשיך ומתאר את בני האדם, המבקשים להסתיר את נכלוליהם הרעים במחשכים, להעלים את הראיות למעשי השחיתות שלהם, ולהתעטף באדרת חשאיות שחורה משחור, תוך שמירה על "זכות השתיקה", ההעלמה וההכחשה.
אכן, כפי שאמרו חכמים על הפסוק "וימש חושך", סופה של שחיתות זו שתצא לאור עולם, עד כדי כך שיהא ניתן ל"משש" אותה, חושך "שהיה כפול ומכופל ועב עד שהיה בו ממש" (רש"י). אין זה "סתם חושך", אלא "חושך אפלה", קודר ומאיים. וכאילו לא די בתיאור הנורא שבמקרא, הוסיפו עליו במדרש שהיה זה חושך כה סמיך ועבה עד שהיה "כעובי דינר", היינו: שחיתות רבתי, טובלת בים של כסף וזהב, מתת שוחד ושלמונים.
לצד השחיתות ומעשי הרמייה שנעשים במחשכים, מסמלת מכת ה"חושך" את העיוורון שבה לוקים הכל. "ולא ראו איש את אחיו". עיוורון מנהיגותי, עיוורון חברתי, עיוורון רוחני, עיוורון מוסרי.
אחת המשימות הגדולות שמונחות לפתחנו, לפתחו של כל יהודי, היא האתגר "להבדיל בין האור ובין החושך", להציב ביניהם גבול גדול וברור.
אולי לא עלינו המלאכה לגמור בסילוקו המוחלט של החושך, אך ודאי אין אנו בני חורין להיבטל הימנה, וכפי שאמרו חסידים הראשונים: לעתים די גם במעט אור, כדי לגרש את החושך. אם נדע לעמוד באתגר גדול זה, והיה זה שכרנו: "ולכל בני ישראל היה אור במושבותם".
(בא תשעח)
