50 שנה למלחמה: ההחלטה הקשה להיכנע למצרים, הביקורת על ההנהגה והימים בשבי המצרי. 50 שנה אחרי המלחמה העקובה מדם, שלמה ארדינסט, מי שהיה אז סגן צעיר שפיקד על מוצב המזח, נזכר ברגעי האימה

את ה-13 באוקטובר 1973 שלמה ארדינסט לא ישכח כל חייו. אף שעברו כמעט 50 שנה מאותו יום, ארדינסט חי אותו כאילו היה זה אך אתמול. באותו יום צעד סגן שלמה ארדינסט, כולה בן 21, בראש 37 חייליו ממוצב המזח שעל גדת תעלת סואץ, לעבר אנשי הצלב האדום שחצצו בינם לבין קצינים וחיילים מצריים שבאו לקחת את שלמה וחבריו לשבי המצרי.

כמעט חמישה שבועות ארדינסט היה בשבי המצרי. חלק מחייליו שוחררו ימים קודם לכן. החוויות, שלא לומר הטראומות, נשארו עד היום. לא רק מהשבי. גם מהדרך בה קיבלו אותם בשובם ארצה. החקירות שחקרו אותם במתקן המיוחד בזיכרון יעקב וההרגשה שנתנו כאילו חושדים בחלקם בריגול סמוי למען המצרים. העלבון שחשו אז, מלווה חלק מהשבויים עד היום. שלא לדבר על זה שלא ממש עזרו להם לקבל טיפולים נפשיים בעקבות הטראומה שעברו.

"המזח" הוא גם שמו של סרט שמוקרן בימים אלה בבתי הקולנוע, ומבוסס על בלוג שכתב ד"ר נחום ורבין, שהיה רופא במוצב המזח.

רגע אחרי הפרמיירה של הסרט, בהשתתפות חיילי המוצב ובני משפחותיהם, התברר כי לא כל מה שכתב ובעקבות זאת 'תורגם' לדרמות בסרט, אכן היה בפועל. בראש ובראשונה- מי היה הראשון להציע להיכנע. על כך בהמשך. תאגיד 'כאן' ישדר סידרה בת חמישה פרקים שהופקו במיוחד באותו נושא. במרכז- הדילמה האם להיכנע למצרים מול הערך של דבקות במשימה להילחם למען העם והמדינה.

מי שהיה צריך להכריע בדילמה זו, ארדינסט, היה אז מפקד פלוגה צעיר בדרגת סגן, בסך הכל 4 חודשים בתפקיד. המושג 'להיכנע' היה לא רק זר לו אלא בלתי מתקבל על הדעת ומנוגד לערכים עליהם גדל והתחנך בבית הוריו ניצולי השואה, בבני עקיבא, בישיבה התיכונית ('נחלים') וכמובן בצבא. אבל, המציאות במוצב המזח הייתה משהו מעולם אחר, וקבלת החלטות קשות היא חלק מהתפקיד של מנהיג, מפקד.

אינספור שאלות

ש. כיום, חמישים שנה אחרי, מה אתה סוחב איתך מהימים ההם?

ארדינסט: "מצד אחד אני נושא גאווה על הזכות שהייתה לי להיות במקום הזה ועם האנשים האלה שהביאו בהתנהלותם כבוד לכל מי שהיה שם ולצה"ל. אותם לוחמים הפיקו מעצמם דברים שלא ידעו שיש בהם. אכן, לצד אותה גאווה על האנשים והזכות, גם יש לא מעט שאלות, חלקן דומות לאלה שהיו להוריי ניצולי השואה בזמן המלחמה הנוראה ההיא, שאלות בעניין ההשגחה העליונה. כיצד זה קרה דווקא ביום כיפור, כל כך הרבה קורבנות יהודיים במלחמה נוראית שנפתחה דווקא ביום הקדוש ליהודים, מדוע החזן בתפילת מוסף התפילה האחרונה שהספקנו להתפלל, נהרג בייסורים באותו הלילה, ועוד. מצד שני, הרגשתי את אותה השגחה עליונה. בלעדיה איני מבין כיצד חרף עוצמת האש הבלתי נתפסת על המוצב, אף רסיס לא פגע בי. מהרגע הראשון שפתחו עלינו באש הייתי בחוץ, מהרגע הראשון ועד הרגע האחרון שירו עלינו, גם כשכל החיילים היו, בהוראה שלי, בבונקר למטה. ואף כדור לא פגע בי, אפילו לא רסיס קטן. זה לא נתפס. אני בטוח שיש כוח עליון ששמר עליי. היה חשוב מאוד שלא אפגע, כי לא היה קצין אחר במוצב שיוכל היה לתפוס פיקוד במקומי, מאחר והמ"מ, מפקד המוצב, נפגע כבר בלילה הראשון.

"היום, 50 שנה אחרי, אני מנסה לשקול בעיניים של מבוגר את תהליך קבלת ההחלטות שהיו אז. בין היתר שוחחתי עם קצין השריון שהציע אז שטנק ייצא מהמוצב, יעלה על סוללת עפר ויירה לעבר המצרים בגדה השנייה, מה שהיה נראה לנו אז כמשימה מאוד חשובה, שאישרתי לבצע, אף שהיה ברור שהסיכויים הם רק קצת יותר מ-50 אחוז. במשימה הזו נהרגו לנו שלושה לוחמים.

"איני יודע כיצד הייתי מחליט היום, שהרי אני יודע את התוצאה הקשה והבלתי נתפסת, שלושה הרוגים. מאידך גיסא, אני מאמין כי יציאת הטנק הפסיקה את ירי הטנק מעבר לתעלה, אפשרה לנו לחזור ולתפוס את העמדות לכיוון התעלה והגבירה את חשש המצרים להשיט כלים ימיים מנמל פורט תואפיק לגדה שלנו".

ש. אני לא שומע מילה של כעס על ההנהגה המדינית והביטחונית של אז, זו שנתפסה כאחראית למחדל יום הכיפורים?

ארדינסט: "חלפו 50 שנה, את הכעס מחליפה התקווה שמחדל נורא שכזה לא יחזור. שאננות בהחלט הייתה, ההצהרות שצה"ל וחיל האוויר ישמידו את האויב נשמעו כל הזמן, זו הייתה האווירה. אני עדיין מאמין שאם הדרג המדיני היה מאשר את התקפת הפתיחה, פני המלחמה היו שונים. למרות שהייתי רק מפקד פלוגה צעיר, השתתפתי בלא מעט ישיבות אצל האלוף אלברט מנדלר וישיבות עבודה עם מפקדי חטיבות ומפקדי גדודים. שמענו הערכות מצב שהזהירו מפני מלחמה שעלולה לפרוץ, אבל הייתה שאננות של הבכירים.

"אתן דוגמא. פגשתי את האלוף גורודיש על גדות התעלה ארבעה ימים לפני המלחמה. אמרתי לו: 'האלוף, אנו רואים את המצרים 200 מטר מאתנו. הם מתעצמים, הם בונים סוללות ומגביהים אותן, הם מביאים לתעלה כלי נשק שלא ראינו מעולם, חיילים חוששים, במקום עשרות חיילים מצריים שאיישו את המוצבים שלהם דרך קבע אנחנו רואים בימים האחרונים אלפי חיילים'. התשובה שקיבלנו: 'מדובר בתמרון מצרי גדול שייגמר יום אחרי יוכ"פ, כמו התרגיל שהם עשו בחודש מאי ועלה למדינת ישראל מיליונים רבים כיוון שגייסו הרבה מילואים. זה שום דבר'. השאננות בקצונה הבכירה הייתה כה גבוהה, כשירדנו ברכבי הווגונירים לתצפית הבאה, בפיזור נפש ירו הקצינים, באישור גורודיש, על חביות הסימון בדרך העפר. הם לא לקחו ברצינות הראויה את מה שאמרתי להם כמה דקות לפני כן.

"אתה צריך להבין; הם קיבלו מאתנו דיווחים אמינים על הכל. אבל, כשאלוף פיקוד דרום, ועוד גורודיש, שנתפס אז כסגן של אלוקים, אומר לך שלא תהיה מלחמה וכל מה שאנחנו רואים כתנועות חריגות אצל המצרים זה בסך הכל תרגיל, אז זה תרגיל, נקודה. אנחנו גדלנו על האגדה שנקראת גורודיש, אלבומי הניצחון של מלחמת ששת הימים".

ש. אחרי שחזרתם מהשבי נפגשת עם גורודיש, לשמוע ממנו? להשמיע לו?

ארדינסט: "עם גורודיש בארבע עיניים לא. אבל עם משה דיין יצא לי הרבה. כסטודנט למשפטים הייתה תקופה ששמרתי על דיין, על רבין על גולדה ופרס בבתיהם. עם דיין דיברתי לא מעט בחצר ביתו, אבל הוא תמיד התחמק מלתת תשובה. הוא נתן לי שני ספרים עם הקדשה אישית שלו, דיברנו על המלחמה,  אבל לדבר על מה שבאמת רציתי לשמוע ממנו, הוא לא הסכים".

אמרתי לו: 'האלוף, המצרים 200 מטר מאתנו- מתעצמים, בונים סוללות, מביאים לתעלה כלי נשק שלא ראינו מעולם ואנחנו רואים בימים האחרונים אלפי חיילים'. הוא ענה – 'זה שום דבר'

ש. בסרט 'המזח', רופא המוצב, נחום ורבין, מדבר בקשר עם המפקדה בפיקוד, מזדהה כאילו זה אתה, המפקד בשטח, ומציע להם שתיכנעו. גם עם חיילים במוצב הוא נראה מדבר על כך, בלי לשתף אותך. בסוף הפרמיירה של הסרט, נשארו הלוחמים עוד כשעה והתווכחו מי נתן את הרעיון להיכנע.

ארדינסט: "אכן כך מוצג בסרט ומתפתחת דילמה קשה. אני לא מכיר עובדה שכזו. נושא הכניעה בין המוצב לפיקוד עלה רק בלילה השישי ללחימה בשיחה שלי עם הפיקוד לאחר כישלון השייטת לחבור אלינו. עדויות ותחקירים לא מצאו סימוכין לגרסת הרופא שהתחזה לי בשיחה בקשר עם הפיקוד והעלה את נושא הכניעה כבר ביום השלישי כשמצב הפצועים במוצב, לרבות אנשי השריון שהגיעו למוצב פצועים, התדרדר, בשל חוסר במורפיום, אינפוזיות ואמצעי חבישה וחיטוי.

"רק בלילה השישי, כשגם מצב התחמושת הלך ונהיה קטסטרופלי, ושכבר היה ברור שלא אוגדת שרון ולא כוח רגלי אחר יכול לבוא לסייע לנו להיחלץ מהמוצב, שלחו את השייטת, הקומנדו הימי לנסות להגיע אלינו דרך המפרץ. לטעמי, החלטה לא הגיונית בעליל ולא היה סיכוי שתצליח, שהרי כל הזמן הפיקוד שמע מאתנו על מאות אנשי קומנדו המקיפים אותנו. כצפוי, השייטת התגלתה ע"י המצרים בדרכה אלינו וחזרה כלעומת שבאה. לאחר כישלון השייטת, בשיחה במכשיר מאובטח תיארתי לפיקוד את המצב כהווייתו, הבעתי את דעתי שבהעדר מורפיום, אינפוזיות ותחמושת, לא נוכל להחזיק מעמד ימים רבים. האמנתי שייעשה מאמץ חילוץ נוסף אך לתדהמתי שמעתי מהפיקוד 'אם כך, אתה רשאי להיכנע'. התגובה הראשונה שלי הייתה: 'לא בא בחשבון, נחזיק מעמד עוד 12 שעות ואז נדבר עוד פעם'. הבנתי את גודל המשימה שיש לנו, לנסות למנוע בעד המצרים להעביר מהנמל כוחות וציוד כבד, כשאנחנו העיניים היחידות על גדות התעלה. כעובדה, ההתקפות של המצרים כבר היו פחות מאסיביות. גרמנו להם לכ-150 הרוגים, וכדי להעביר כוחות הם עלו יותר צפונה. רציתי להמשיך במשימה, אבל חששתי לגורל הפצועים. ואז, בחלוף 12 שעות התייעצתי עם חלק מהלוחמים בעמדות, עם חלק מהמפקדים, וכמובן עם הרופא. היה ברור מצד אחד שצה"ל כרגע לא יכול להגיע אלינו, ומצד שני- שמצבנו לא טוב וככה אי אפשר להמשיך. הרופא, ד"ר ורבין, הציע שנדרוש כניעה מסודרת דרך הצלב האדום כשאמצעי התקשורת ילוו את מעמד הכניעה, על-מנת שיראו אותנו במצבנו, ויהיה זה מעין 'תעודת ביטוח'. בדיעבד התברר כי שוחח על כניעה עם כמה מהחיילים שהיו למטה בתאג"ד שלושה ימים לפני כן ולמזלי לא ידעתי על כך, ורק לאחר כיממה הודעתי לפיקוד על הסכמתנו להיכנע. כעבור כמה שעות הם הודיעו לנו שהכל סודר עם הצלב האדום והכניעה נקבעה למחרת ב-11:00 בבוקר".

ש. וגם אז התפקשש משהו…

ארדינסט: "כן, בשבע בבוקר לא הייתי שלם עם ההחלטה, התקשרתי לפיקוד ושאלתי אם אני חייב להיכנע. התשובה הייתה: 'זו פקודה'. נתתי פקודה לפרק נשקים, להשמיד מסמכים ומפות ולהתארגן לכניעה, וכאשר אני צופה לכיוון התארגנות המצרים והצלב האדום מזעיקים אותי לשיחה בקשר וקצין אג"ם, גדעון אבידור, מסר לי בשם שר הביטחון משה דיין, שהוא משנה פקודה ושאני לא חייב להיכנע, אלא הדבר נתון לשיקול דעתי. ככה, דקות לפני הכניעה, בהתאם לפקודה שקיבלנו, פתאום שר הביטחון מפיל הכל על כתפיי. באותן נסיבות היה מאוחר לשנות את ההחלטה מאחר ולא שונו הנסיבות, ונכנענו. גם בדיעבד אני משוכנע שזו הייתה ההחלטה הנכונה ולא פחות חשוב, ברגע הנכון".

ש. הדילמה הזו עדיין מלווה אותך?

ארדינסט: "אני בהחלט מוצא עצמי עסוק בשאלה מה נתן לי את הכוח לעמוד ולהחליט כפי שהחלטתי. מפקד כל כך צעיר ובודד, והאחריות היא עליי. הקשר עם הממונים עליי היה בעיקר לעדכון ולמילות חיזוק, 'נגיע לחלץ אתכם', דברים כאלה- לא מעבר לכך. ואילו במוצב אני רואה מצד אחד את הלוחמים, וגם את החיילים שלא הגיעו כלוחמים, אלא כאנשי קשר, רבנות וכדומה, עומדים בביטחון ואף אחד מהם לא חושב על כניעה. זה מה שנתן לי את הכוח, הרגשתי שאני יכול לסמוך עליהם. עברו כבר 4-6 ימים של לחימה, ואף אחד מאלפיי החיילים המצרים שבשטח לא הצליח לחדור אלינו למוצב. זה נותן לך כוח להחליט. מצד שני, הייתה מציאות קודרת. כישלון ניסיון השייטת לחלץ אותנו ביום השישי ללחימה, המציאות העגומה של כוחות צה"ל במערכה שלא אפשרה לכוחות קרקעיים או משוריינים לבוא ולחלץ אותנו למרות תוכניות שהיו לכך, ובכלל זה העובדה שהכוח שהוביל אריק שרון במקום ללכת דרומה ולהילחם קרוב אלינו היה צריך לחזור חזרה, והוסף לזה את הארמיה השלישית שהלכה והתעצמה – לא פשוט. יחד עם זאת, לא הפקירו אותנו. בניגוד לטענה שעלתה בסרט, הפיקוד לא שכח אותנו. היינו כל הזמן בקשר והתלבטנו יחד. נכון, קצרה ידם מלהושיע, אבל לא הפקירו אותנו".

ש. בסרט רואים את הרופא מדבר עם חיילים וגם עם הפיקוד על כניעה, בלי ליידע אותך. איך התייחסת לכך?

ארדינסט: "מזל שלא ידעתי על כך בזמן אמת. מה הייתי יכול לעשות לרופא שבאותן שעות מטפל ומציל חיי פצועים? אבל, היו חיילים במוצב שמאוד כעסו עליו. כעסו שדיבר על כניעה בשלב כל כך מוקדם ולא עם מי שהיה אמור לדבר. יחד עם זאת, אני מדגיש, ד"ר נחום ורבין, רופא המוצב, הציל חיים ומספר חיילים במוצב חבים לו את חייהם. כיום, כבעל משפחה, אני יכול אולי להבין טוב יותר את מניעיו. הרופא היה היחיד במוצב שנשוי, עם אישה בהיריון מתקדם. אני עוד הייתי רווק. כשנלחמתי במלחמת לבנון הראשון כבר הייתי נשוי לרונית ובני הבכור טל היה כבן שנה. זו הרגשה שונה לגמרי להילחם כרווק או להילחם ולקבל החלטות כנשוי ואב לילדים. בדיעבד, יכולתי להבין טוב יותר את ורבין".

בשבי

ש. כשהייתם בשבי, האמנתם שתחזרו הביתה חיים?

ארדינסט: "החשש לאבד חיים היה נוכח בשלב טרם קבלת החלטת הכניעה. שמעתי אז את החיילים שלי שהיו במוצב הכפר נחנקים מעשן רימונים בתוך הבונקר ויוצאים בבכי בידיים מורמות והמשכתי לשמוע יריות. הבנתי שהמצרים רוצחים אותם כפי שאולי עשו גם במוצבים אחרים שנפלו. להבדיל, הכניעה שלנו הייתה מאורגנת עם הצלב האדום וטלוויזיה. מעין ביטוח חיים. לא ידעתי כמה שנים נהיה בשבי ואם נשרוד. חשבתי על חיילים אמריקניים במלחמת ויאטנם, שחזרו הביתה אחרי 10-15 שנה. לא העליתי בדעתי את האפשרות שממש בסמוך לסיום המלחמה עושים הסכם לחילופיי שבויים.

"אחרי כחודש בשבי, קצין משטרה מצרי, שהוציא אותי לחקירות, התנהג באנושיות והגן עליי מפני חבריו שרצו להכות אותי בדרך, 'הדליף' לי שהשחרור ממש מתקרב. ובאמת, למחרת פגשתי את ד"ר נחום ורבין, כשחזר מבית החולים- הוא, היה מבקר את הפצועים שבכלא ומאשר טיפולים קשים ובודק שלא סתם כורתים יד לשבוי, וכדומה- וגם הוא אמר ששמע כי השחרור קרוב. לא האמנתי שזה הולך לקרות כ"כ מהר".

לא ידעתי כמה שנים נהיה בשבי ואם נשרוד. חשבתי על חיילים אמריקניים במלחמת ויאטנם, שחזרו הביתה אחרי 10-15 שנה

ש. ומאז שוחררת, חזרת למצרים?

ארדינסט: "כן, מספר פעמים, בהסכמי הפרדה, שש שנים לאחר המלחמה, חזרתי פעמיים, כדי לחפש גופות של חיילים שלנו. במלחמה עצמה איני זוכר שפחדתי, אבל כשיצאנו לחפש את הגוויות- פחדתי. אמרו לי שיש הסכמה עם המצרים שייצאו צוותים לחפש גופות כולל למוצב, אבל היה פחד להיות שוב עם המצרים. מצד שני, כמפקד וגם כאדם דתי, דיברתי לפני כן עם משפחות חמש החללים של המוצב, וחלקן ביקשו ממני לכל הפחות "להביא משהו" מהמקום שבו נהרג בנם. הן אמרו לי שבטוח אני יודע היכן בדיוק נפל הבן שלהן, והתחננו שאביא ולו משהו, אפילו חול או אבנים מהעמדה שלו. כמפקד וכאדם דתי הרגשתי אחריות להביא אותם לקבר ישראל והסכמתי לצאת לחיפושים למרות החשש.

"לפני שיצאנו למצרים נאמר לי שלא אעלה למטוס עם הצוותים המחפשים, אלא שאהיה צמוד לטייסים שלא מצולמים, ושארד מהמטוס בדרך הצדדית. חששו מתגובת המצרים אם יראו אותי ויראו בי כמי שפיקד על כוח שהרג כל כך הרבה מהם. ואולם, ברגע כשנחתנו, המצרים ראו אותי, ניגשו, לחצו ידיים וחלקו לי כבוד מיוחד. לא אפשרו לי לחפור, הושיבו אותי על כסא. זה היה מדהים. אמרתי להם שזו מצווה למצוא את הגופות, אבל הם ממש לא נתנו לי להחזיק כלי חפירה.

"ואכן, לשמחתי הצלחנו להביא את חמשת החללים שלנו לקבר ישראל כך שלא נותר ולו חייל אחד מאחור. מה שכן, השארנו את ספר התורה עמו הלכנו אל השבי, אבל, ב"ה, גם עניין זה הסתדר. שלושה ימים לפני שעזר ויצמן עמד לסיים את תפקידו כנשיא המדינה, הוא התקשר אליי, סיפר שהוא שולח את ראש לשכתו אריה שומר לנשיא מצרים להביא משם את ספר התורה שהחזיק הלל ז"ל בדרך אל השבי, והנחה אותי להזמין את חיילי המזח ונשותיהם למסיבת הפרידה שלו מהתפקיד. היינו שם ואכן ספר התורה הוחזר אחר כבוד למדינה.

"פעמיים נוספות הגעתי למצרים- כשעשו סרט לאחר 25 שנה למלחמה, גם אז המצרים התייחסו אליי מאוד יפה, אפשרו לי לצלם במקומות שאסרו על הטלוויזיה, אישרו לי בחשאיות לצלם במוזאון בקהיר פריטים שלטענתם מתקופת התנ"ך, ביקרתי במוזאון המלחמה וראיתי את עצמי בסרטונים. ממש לאחרונה כתב לי אחד מחוקרי המלחמה שעד היום מוצב המזח ושמי, מאוזכרים מספר רב של פעמים במוזיאון בקהיר".

ש. עם שובכם מהשבי, קבלת הפנים פה, מצד מערכת הביטחון, לא הייתה לבבית במיוחד.

ארדינסט: "מה שחשוב זה שכל 37 החיילים חזרו לבסוף הביתה, אבל עם הרבה בעיות נפשיות, כולל פוסט טראומה, וסובלים מכך עד היום. הקמנו עמותה בשם 'ערים בלילה' המלווה את כלל פדויי השבי ממצרים, סוריה ולבנון מכל מלחמות ישראל. עדיין יש עוד עבודה רבה בעניין. המדינה לא בדיוק נתנה לנושא זה את היחס והעדיפות המתבקשת, ואני מקווה שעתה, בשנת היובל למלחמת יוכ"פ, היחס ישתנה.

"כששבנו מהשבי, רוב פדויי השבי עברו חקירות במתקן הסגור בזכרון יעקב תוך שמטיחים בהם האשמות. במקום שיישאו את לוחמי הקו הראשון על כפיים, האשימו אותם שנפלו בשבי, לעגו להם. היו שהרגישו כאילו חושדים בהם שהם משת"פים, סוכנים סמויים של המצרים. המדינה, לשמה ועבורה נלחמנו, קיבלה אותנו בצורה מאוד שלילית. גם אחרי הסיוט של החקירות, היה הרבה זלזול וחוסר מעש בטיפול בלוחמים. הם לא קיבלו טיפולים פסיכולוגיים, עזרה או הדרכה מכוונת. אני מקווה שבזכות העמותה ואנשים יקרים שסייעו לקבלת חוק פדויי השבי, וכן גם החשיפה בעקבות הסרט על המזח, דברים יתחילו לזוז סוף סוף".

ש. אחרי מלחמת יוכ"פ היה במדינה משבר גדול. אתה מוצא קווים מקבילים למצב היום?

ארדינסט: "אחרי יוכ"פ היה שבר גדול, איבוד אמון העם בהנהגה, אבל הסיבה הייתה אחת- מחדל צבאי. טענות כנגד הנהגה שלא לקחה ברצינות ונהגה באחריות הנדרשת ממנה לפני פרוץ המלחמה. ואולם, זה לא היה קרע בעם. המצב היום הרבה יותר גרוע. מלחמת אחים. איבדנו את האחדות והערבות ההדדית הגענו למצב שכל צד מתבצר ולא שומע את השני.

"רק בזכות האחדות והלכידות של חיילים צעירים, הידיעה שהיחד יוצר את הכוח- מוצב המזח לא נפל בקרב. אני מתפלל ומקווה שנזכה לשוב לאחד זרמים ומשפחות, אנחנו עם אחד".

(האזינו תשפ"ד)