כיצד נכון לנהל תהליכים?

האם אתם חשים שאנו חיים בדור שאיבד את הסבלנות לתהליכים יסודיים וממושכים, דור שאצה לו הדרך, בחיים האישיים ובפוליטיקה?! דור שמבקש 'לקצר תהליכים' ולקבל תוצאות מיידיות? לא להמתין בתור, לעשות 'אקזיט' מהיר, תקשורת מהירת נתונים מדור 5, ומסרים קצרים באורך תווי הטוויטר? דור שרוצה הכל 'עכשיו': שלום עכשיו! משיח עכשיו! לשלוט עכשיו! הכל, עכשיו! ומהר! ובעיקר בלי לעבוד קשה מידי?!

האם גם אתם מתקשים להבין, אם כך, כיצד שינויים ורפורמות ממשלתיות 'נמרחים', ולוקח זמן רב מידי עד השתנות חלק מהרגולציות הממשלתיות והביורוקרטיה, שאבד עליהן הקלח?! ואיך אתם מסבירים את הסתירה: שבין הנהיה של בני הדור אחרי קלילות ו'קיצורי דרך', ובין  הכבדות והקושי הגדול לשנות את הנדרש בחייהם האישיים. את הדחיינות שגורמת שלא להחמיץ הזדמנויות להחמיץ הזדמנויות, וכל אלה למרות מחיר אישי כבד שזה עולה?!

ישנה זריזות מבורכת, ביטוי של יעילות. אולם יש קוצר רוח שלילי ו'חיפזון מהשטן'! החכמה היא לדעת כיצד יש להתנהל בכל מצב. "ה'מתון' – מגדל עוז, וה'מהירות' – מביאה אל החרטה!" (מבחר הפנינים לרשב"ג).

חטא העגל שבפרשתנו נגרם כתוצאה מקוצר רוח וחוסר סבלנות להמתין למשה שיירד מההר: "וירא העם כי בֹּשֵׁשׁ משה לרדת מן ההר. ויקהל העם על אהרן ויאמרו אליו קום עשה לנו אלהים" (שמות לא א). "אמר רבי אליעזר: שלשה הן שלא המתינו בְּשַׁלְוָתָן שש שעות: ואלו הן: אדם, וישראל, וסיסרא. אדם שנאמר: 'ולא יִתְבֹּשָׁשׁוּ, לא באו שש שעות והוא בְּשַׁלְוָתוֹ'. וישראל, שנאמר (שמות לב): 'וירא העם כי בֹּשֵׁשׁ משה', כי באו שש שעות ולא בא משה, וכו'." (בראשית רבה יח ו). עפ"י חשבונם היה משה רבנו צריך כבר לרדת לאחר השעה השישית. ולכן מיהרו להסיק שהוא איננו ודרשו מאהרון מנהיג חילופי, מיד! אצה להם הדרך ולא רצו להתגבר ולהמתין. כך גם אדם הראשון נדרש להתגבר ולעמוד בצו האלוקי למשך זמן קצוב ונכשל: "אלו המתינו ישראל למשה ולא היו עושים אותו מעשה לא היתה גלויות ולא מלאך המוות שולט בהן וכו'. אמר הקב"ה בשיטתו של אדם הראשון הלכתם שלא עמד בנסיונו ג' שעות ובתשע שעות נקנסה עליו מיתה!" (שמות רבה לב א). קוצר הרוח וחוסר הסבלנות הביא למעשה החמור של העגל ולעונשיו ומכאן המסקנה: "ואמר: המתון שאחריתו השגה, טוב מן המהירות שאחריתה חסרון!" (מבחר הפנינים לרשב"ג).

מאידך גיסא אנו מוצאים את זריזותו של העם בכל מה שהיה קשור להקמת המשכן. באיסוף התרומות למשכן, הצטוו לפעול בזריזות: "בא הכפל לחיזוק וזירוז. וכפל 'וְכֵן תַּעֲשׂוּ' כולכם בזריזות וחריצות, והוא כהכפל 'ויעשו בני ישראל ככל אשר צוה ד' את משה' וכו'". (רמב"ן שמות כה ט). העם אכן פעל בזריזות וביעילות: "הנה ביום אחד הביאו כל הנדבה… והזכיר הכתוב מרבים העם להביא, לשבח את העם המביאים בנדבתם" (רמב"ן שמות לו ג). "הכתוב יורה זריזותם של ישראל כי הביאו הנדבה בזריזות וחריצות" (רבנו בחיי שמות לה כ-כא).

גם הקמת המשכן נעשתה בזריזות ובמהירות שיא. משה ציווה את בני ישראל על בניית המשכן מיד עם רדתו מהר סיני במוצאי יום הכפורים. פחות משלושה חודשים אח"כ כבר הסתיימה בנייתו!: "בעשרים וחמישה בכסליו נגמרה מלאכת המשכן, ועשה מקופל עד אחד בניסן" (פסיקתא רבתי, פרשה ו פיסקא ה). זוהי ללא ספק מידת הזריזות המשובחת: "וידוע כי הזריז בענייני התורה והמצות, גם הזריז בתיקון מידותיו, הנה הוא עולה ממידה למידה וממדרגה למדרגה" (רבנו בחיי הק' לפרשת תרומה).

בקשת המהירות והיעילות של דורנו בתחומים מסויימים היא מבורכת. היא הכח המניע להישגים הגדולים שזכינו להם בדורנו. הלוואי שהיא היתה מתקיימת בכל הדברים המבקשים שינוי מהיר. מאידך גיסא אסור שהיא תבוא במקום שבו צריך ניהול תהליכים יסודיים וארוכים, הדורשים התמחות ארוכה והרבה סבלנות. עכשיו!

(כי תשא תשפ"א)